לב ים – קצת על ההתנהלות בתוך הפגישה

כדי להבין את הפוסט הזה כמו שצריך אני ממליץ לקרוא קודם את הפוסט על הרקע לשיטה.

לכל אדם יש קולות פנימיים.

לפעמים אנחנו מקשיבים להם, ולפעמים משתיקים אותם.

לעיתים זה עוזר ולעיתים מפריע.

למרות שעוד ארחיב על זה בפוסטים רבים בהמשך, הרעיון פשוט, לכאורה. לאפשר לקולות להישמע ולנהל איתם דיאלוג. לכל איש יש קול וזכות להשמיע אותו בצורה שלא תפגע באחרים.

כשאנחנו פוגשים אדם (כל אדם) אנחנו ממצבים את עצמנו מולו. ברגעים הראשונים אנחנו מקבלים את זכויות הקשר שלנו אתו. אחרי מעט מאוד מפגשים, ולפעמים אחרי דקות ספורות, יחליט אותו אדם אם הוא מוכן להתמסר לנו כדי שנעזור לו. צריך לזכור נקודה חשובה, שתלווה אותנו לאורך פוסטים אחדים, והיא שאנחנו הסטינג! המטופלים שלנו ממוקדים בנו, ללא קשר למרחב ולזמן. (אני עוד ארחיב על זה בהמשך).

יש גישות שלפיהן צריך לתת למטופל את הזמן. גם אם זה אומר שנשחק אתו טאקי חמש שנים. כל עוד הוא מגיע הוא פשוט מחכה לזמן הנכון ומכין את עצמו. ויש גישות שלפיהן כבר אחרי ארבעה מפגשים צריך להתחיל לנוע לכיוון מסוים. ויש גישות שמתחילות לנוע מהרגע הראשון.

אז נכון, אני מאמין שברגע שמתחילים לצעוד הקצב לא ממש רלוונטי. עם זאת, חשוב שנגדיר לעצמנו מה זה להתחיל לצעוד ומה אנחנו עושים תוך כדי הליכה.

קודם כל נדבר על הקשבה מורכבת

הקשבה מורכבת היא הקשבה שמחברת בין דברים תוך כדי שיח. בין פרטי זיכרון לבין תיאורים רגעיים ואפילו עם תשומת לב לפליטות פה או  לעצירות, להפסקות, לשפת גוף וכו…

השיקוף שלנו הוא שילוב קלאסי: שילוב בין שיקוף בשאלות לבין שיקוף בוחן. המטרה היא לזהות את התהליך ולאו דווקא להתמקד בבעיה. כלומר, אנחנו לא צריכים לדבר על המקרים הבודדים אלא על המשותף להם, ולנסות להבין מה מיוחד במקרים האלה, שמצליח להדגיש את המשותף הזה, ולהפוך אותו לייחודי.

עכשיו נדבר על הקשר שלנו עם המטופלים

יש הרבה דיונים סביב נושא המרחב והמרחק הטיפולי שבין מטפל למטופלים שלו. ככול שהטיפול עמוק יותר המרחק גדל. ולפעמים, ככל שהבעיה מורכבת יותר, דווקא הקרבה המחושבת תורמת לסיטואציה. בעבודה שלי עם מי ששרדו טראומות מורכבות שמתי לב שפעמים רבות דווקא הקרבה, כשהיא בצורה מחושבת ואחראית, יכולה להיות כלי מאוד חזק.

למה אני מתכוון? ראשית, 'מחושבת ומדודה/אחראית' לא אומר לתפוס את המרחב, אלא ליצור היכרות ולהישאר קשובים לעומק. ואני מתכוון לזה שלפעמים המטופלים שלנו צריכים גם להכיר אותנו כבני אדם. הם צריכים לשמוע מידי פעם סיפור דומה/שונה ממה שעובר עלינו. הם יכולים לדעת שיש לנו משפחה ושגם אנחנו לא מושלמים… נכון, זה יכול להפריע להם, ומצד שני זה יהיה חלק מהשיח הטיפולי שלנו. זה יאפשר להם להכיר אותנו, ולדעת שאנחנו כנים ואמתיים ויאפשר להם לבנות את האמון בנו. מעבר לזה, הסיפור הקטן שלנו יכול לחבר אותם לנושא שרצו לדבר עליו והיה להם קשה להתחיל.

אני מניח שיכולה להישאל השאלה "האם אין זו מניפולציה?"

התשובה מתחלקת לשניים, החלק הראשון יוצא מתוך נקודת הנחה שאכן מדובר במניפולציה, והשני לא :-).

בהנחה שאנו יודעים מה הבעיה וכיצד לפתור אותה, ואנו מתכננים את המניפולציה. או, לחלופין, יוצאים מתוך נקודת הנחה שאין לנו מה ללמוד מהמטופל שלנו ואנחנו רק משתמשים בטכניקה הזו כדי לדובב את המטופל שלנו – אכן יש פה שימוש במניפולציה. צריך לזכור שזה עשוי לעבוד, שכן בהנחה שהמטופל שלנו זקוק לעזרה ומרוכז בבעיה של עצמו, ייתכן שלא ישים לב למניפולציה שאנחנו מפעילים עליו. השאלה הנשאלת היא, מה אנחנו חושבים על מורים שהבריזו או העתיקו בבחינות בזמן הלימודים שלהם לתעודת ההוראה… אם נוח לנו במצבים של חוסר יושר יכול להיות שזה יעבוד. ויכול גם להיות שהמטופל שלנו ישים לב ויתייג אותנו כלא אמינים. מכיוון שחוסר יושר מראש לא היה בראש מעיינינו אני מניח שזה לא יפריע יותר מידי. בעיני שימוש במניפולציה פסול ביותר, אך לצערי, אין לי שליטה על אנשים, ולכן לא אוכל למנוע שימוש בשיטה הזאת.

החלק השני – והמועדף עלי – יוצא מנקודת מוצא לומדת. שאיני יודע מה מחכה לי מעבר לפינה, ושאני רוצה להכיר את המטופלים שלי לעומק באמת ובתמים. מעבר לזה אני רוצה שיכירו אותי די הצורך כדי שירגישו נוח לשוחח איתי ולהפגיש אותי עם הקולות הפנימיים שלהם. שירגישו נוח מספיק לשוחח על נושאים ששמרו בסוד שנים. ולכן נקודת המוצא שלי היא שבאמת ובתמים אני רוצה להכיר אותם במידה כזו שהייתי מוכן לצאת איתם למסע.

מכאן נגיע ליתרונות של איכות הקשר. הקשר צריך להיות קשר איכותי. הוא עומד על הקו הדק שבין קרבה רגשית עמוקה וחברית לבין קשר טיפולי. המסע אינו שונה מכל מסע אחר בו נמצאים לפחות שני אנשים, שהאמון ביניהם הוא שמאפשר את ההתקדמות. כאשר המטופל שלנו ירצה ללמד אותנו משהו, פעוט ככל שיהיה, עלינו ללמוד אותו מכיוון שרוב הסיכויים שנזדקק למידע הזה בהמשך המסע שלנו. זה יכול להיות שיר, ספר, סרטון או עצה. אנחנו ננסה ונשתף בחוויה. ואם לא ננסה נסביר בכנות מה מנע מאתנו לנסות. ואם ניסינו ולמדנו משהו – נשתף גם בזה.

כחלק מהקשר הייחודי שנוצר בינינו לבין המטופל, עליו, כמובן, לתת בנו אמון. חלק מתהליך הבניה של האמון הוא כאשר המטופל ינסה לקחת חלק בחיים שלנו. בין היתר כדי לחוש משמעותי עבורנו. ההדדיות הזו תחבר אותו למקומות השיקומיים, שיאפשרו לו לחוש שיש אנשים הנותנים בו אמון.

העניין הוא שמעבר לאמון שצריך המטופל לרחוש לנו אנחנו צריכים לפתח אמון בו. אנו חייבים לראות בבירור את נקודות החוזק שלו, ולהאמין שהוא יכול לעשות בהן שימוש ולהתרומם. ראשית, מכיוון שאם לא נאמין בכך ספק אם נוכל לצאת עמו למסע הזה, ושנית הכוח של האמון הזה הוא החוויה המתקנת הראשונה שינצור בליבו במסע, חוויה שתאפשר לו לדעת שיש מישהו שמוכן לצאת אתו למסע וסומך עליו באמת, שכן במסע הזה יכול להיות שלשני הצדדים יהיה מה לתרום אחד לשני.

נכון, ואפילו חשוב – המסע אינו באמת סימטרי. שכן עדיין מדובר על מטפל ומטופל – חבל דק כבר אמרנו?

שכן חלק מהחוזה הטיפולי הוא שאם היינו חברים לא הייתי יכול לעזור לך. ואם הייתי רחוק מידי לא הייתי יכול לבעוט בך (מבוסס על מינושין – when you join them u can kick them) ולפיכך לא הייתי יכול להניע אותך ממקומך.

זאת אומרת שהמטופל שלנו מקבל את העובדה שהוא נכנס למערכת יחסים שאינה סימטרית, ולמרות זאת מכבדת אותו כאדם שיכול לתרום.

לפני מספר שנים טופל אצלי בחור עם חרדה חברתית. העבודה התחילה סביב קושי בשיח. הוא הרגיש שאין לו אוצר מילים גדול דיו ושיש לו בעיה בשליפה. אמנם לא עסקתי בתחום האסטרטגיות זמן רב, אך העובדה שהיה מדובר בבחור בשנות העשרים ושהרבה מטפלים לפני אמרו נואש נקראתי אל האתגר. עניין החרדה החברתית עלה רק אחרי מספר פגישות. מכיוון שבאותה תקופה היינו במהלכה של הקמת עמותת שניר, חיפשנו חונכים לילדים. מההכרות שלי עם הבחור עלה שהוא אוהב לעבוד עם ילדים ומרגיש איתם נוח. צרפנו אותו להתנדב בחונכות עם אחד הנערים בעמותה. כאשר לא דובר על כך שהעניין הוא חלק מהתכנית הטיפולית, אלא מכיוון שיש לו מה להציע.

אחד מהחובות שלו היה להשתתף בדינמיקה קבוצתית של החונכים. דינמיקה שבה החונכים שיתפו את מה שהם עושים, העלו קשיים ורעיונות. ברוב המפגשים ישב הבחור בשקט והקשיב. בשיחות הטיפוליות סיפר מה היה עושה עם הילד, אילו רעיונות היו לו לפעילויות וכו' אך לא שיתף אותם במפגשים הקבוצתיים. ניתחנו את המצבים האלה ולאחר מספר מפגשים החל להרגיש נוח לשתף, לדבר ואפילו להמליץ.

כשמגיעים למקומות נידחים של הנפש, טוב שיש מישהו שיעודד אותך

לפעמים בשיח הטיפולי מגיעים למקום מאוד לא נוח. העלייה קשה, מתנשפים ומזיעים וצריך טיפה לנוח. לא פעם התבקשתי לעשות אתנחתא בשיח הטיפולי. לספר סיפור, או לענות על שאלה. מכיוון שהכול קשור בכל… גם אחרי שנעתרתי לבקשה, הדיון סביב הסיפור/תשובה שנתתי חזרו מאליהם לשיחה הטיפולית. לעיתים כהמשך לשיחה שהתקיימה ולעיתים מכיוון אחר. הייתי מקבל פרצוף של 'איך חזרנו לנושא' ואפשרתי לא לחזור אליו. אנחנו חייבים לזכור שכך או כך המטופל יגיע לשוחח על הסיבה לשמה התכנסנו. וגם אם הוא זקוק לבריחה קלה זה לא אומר שהוא לא מתמודד עם הקושי…

אז איך אנחנו שומרים על עצמנו כמטפלים

ואולי היה צריך להקדיש לזה פוסט נפרד?!

הרעיון הוא פשוט וגם מורכב. אנחנו צריכים לזכור שהסיפור הוא לא שלנו. וזה האתגר האמתי.