#טריגרפגיעהמיניתבילדים
"כשהמטפל הוא הסטינג" הנו אחד העקרונות המרכזיים בשיטת העבודה שלי. לכך יוקדשו מספר פוסטים מזוויות שונות.
כמו שכתבתי גם למיקום המפגש יש חשיבות מאוד גבוהה. במיוחד כשאנחנו מטפלים במשפחות. לפני כמה שנים ניסיתי לקבל הדרכה אצל מדריכה שטענה שאני מחליש את המקום שלי כאשר אני מקיים את המפגשים בסלון של המטופלים שלי… מיותר לציין שלא ממש הסכמנו אחד עם השני וההדרכה לא המשיכה.
כאשר המטפל בטוח בעצמו, ומאפשר למטופל להזמין אותו באמת לביתו ניתנת לנו הרשות והאפשרות לעשות עבודה אמתית בבית. מכיוון שכשאדם מזמין אותך לביתו במודע לעשות שינוי הוא לא מצפה שתגיד לו שהבית שלו יפה ומקסים. "אני לא רוצה שיגידו לי כמה אני בסדר… אני לא רוצה שיוותרו לי!"
אני חושב שהדוגמה הטובה ביותר (והלא פשוטה לקריאה) תהיה על בחור שחווה תקיפה מינית בנערותו, והגיע אלי לחדר באמירה הפחות או יותר שגרתית "עזוב… כבר טיפלו בי… ודברו איתי… ובסוף העבירו אותי…" וקיבל ממני את ההבטחה שלא יועבר לאף אחד.
עם אותו בחור ועם המשפחה שלו נפגשתי במתכונת של מפגש פרטני אצלו בחדר. לאחר מכן היינו יושבים לאכול צהריים עם המשפחה ולאחר מכן היינו יושבים לטיפול משפחתי בסלון.
בחדר עשה הבחור עבודה מדהימה על הכעסים שלו, ועל האונס שעבר, ועל טראומות הילדות שלו שהובילו למצבי הסיכון שהיה לוקח, שהעמידו אותו בסיכון לחוות תקיפה מינית. בכעסים על הוריו כאלה שהיה מוכן לשתף וכאלה שייקח לקבר.
בארוחת הצהריים המשפחה הייתה מחליפה חוויות ורשמים, משתפת בתובנות וכו. זו הייתה חוויה מדהימה להיות חלק מהפרק הזה של המשפחה פעם בשבוע.
אחרי הארוחה היינו מתיישבים, אני וכל המשפחה, בסלון ומתחילים את ההתערבות המשפחתית. והמשפחה עשתה עבודה מדהימה סביב נושאים רבים, טראומות משפחתיות ואישיות של בני המשפחה וכו. כשהגענו לנושא האונס, אמרתי למשפחה שבעצם הם חוו טראומות רבות. ובהתייחס לאונס כטראומה משפחתית מה היה שונה האונס מכל האחרות? האמירה המשפחתית היה חד משמעית – האונס הכניס כל אחד לחדר שלו. באותו הרגע שמתי לב שכולם יושבים לחוד. כל אחד על כסא/ספה/כורסה אחר… וביקשתי מהם להתיישב כולם על הספה הגדולה שעליה ישב הנער, מצונף בשמיכה. תוך שניות התחילו חיוכים לעלות על פניהם וזו הייתה חוויה מאוד מרגשת גם עבורי.
שלוש שנים אחרי סיום התהליך, אחרי שאותו הבחור התחתן ונולד לו ילד, ואף חנך נערים ונערות אחרים שהיו זקוקים לעזרה, ונתן להם בית בבית השכור שלו ושל אשתו… בא הבחור לבקר אותי.
ובביקור סיפר שאינו בקשר עם הוריו מזה זמן מה… ואז הזכיר לי שהיו סודות שרצה לקחת לקבר. מסתבר שכשהילד שלו נולד התקצר הזמן שהסודות האלה יכולים היו להישמר מכיוון שהיה קשה לו לראות את אביו לוקח את הילד שלו לידיים, בידיעה שיום אחד הוא עלול לעשות לנכדו מה שעשה לבנו…
אז מה זה אומר על התהליך שנעשה? מה זה אומר על ההתרגשות? על תחושת המסוגלות הטיפולית שלי? מה זה אומר על התהליך שעשיתי עם הילד המדהים הזה? ומה לעזאזל אני אמור לעשות עם זה? כמובן שגם ההורים פנו אלי בבקשה לעזרה והייתי מבולבל מאוד. תהליך שזקפתי לזכותי הגיש בקשת ערעור בשלושה עותקים, ואת המקור שלח ישירות לנפשי…
ראשית הודעתי לבחור שאני קודם כל בשבילו. פניתי לקבל הדרכה, ואז הודעתי להורים שאני לא האדם הנכון לעזור להם ושאני יכול להמליץ להם למי לפנות. כששוחחתי עם הבחור שאלתי אותו איפה הוא רואה אותי בתוך התהליך. והוא אמר שהוא רוצה לפנות לטיפול אצל אדם אחר בעניין, ושאכוון אותו. אז עזרתי לו בעניין והוא ביקש שאהיה לצדו אך לא באמת נעזר בי.
אחרי שנה נוספת הגיע שוב לביקור… עם הילד… ואמר שהוא בטיפול ועושה עבודה ממש רצינית. הוא נראה בטוח בעצמו ונראה היה שמצבו טוב… ואני יודע שהוא סיים את הטיפול ושהוא בסך הכל מצליח…
אז איך אני פרשתי את הדברים?
ראשית יש דברים שידעתי שאני מתקשה לסלוח עליהם ולכן לא יכולתי לעבוד עם ההורים, ההזדהות עם הילד הייתה חזקה מידי.
שנית העובדה שהנער פנה אלי במצוקה שלו מול האב מראה את האמון שנוצר בינינו, אמון שאפשר לו לפתוח את הנושא למרות שקבע שייקח את הסוד עמו לקבר…
ושלישית העובדה שבחר ללכת לטיפול אחר לעניין הוכיחה שבעקבות ההתערבות הטיפולית נוצר אמון מחודש במדיום הטיפול, שאפשר לו להתמסר לטיפול אצל מטפל אחר ולעשות עבודה על העניין.
לשאלה האם העבודה הזו הייתה יכולה להיעשות בחדר קליניקה, התשובה הפשוטה היא שאי אפשר לדעת. באותו הרגע זה מה שהיה וזה מה שעבד.