אז איך אנחנו שומרים על עצמינו כמטפלים? (השאלה מסוף הפוסט על התנהלות הפגישה)
וכמו שכתבתי מגיע לזה פוסט נפרד…
לאחרונה קיימתי מספר שיחות על העניין. הראשונה הייתה עם אשתי, השני הייתה עם קולגה פסיכואנליטיקאית, השלישית עם עצמי והרביעית עם הפסיכולוגית שלי. בעקבות שיחות רבות שקיימתי בנושא עם אנשים שונים בתחום.
אתחיל דווקא בשיחה עם הקולגה הפסיכואנליטיקאית.
השיחה התחילה באמירה שמטופלים שעברו תקיפה מינית אני מקבל ללא תשלום/בתשלום מופחת, ואז החלה השיחה לנתח את אופי העבודה שלי עם מטופלים. כמו כל פסיכואנליטיקאית ניסתה לחפש לזה הצדקות בהתפתחות שלי. כשסיימנו את החלק הזה אמרה (משפט ששמעתי לא פעם בעולם הטיפול) – "זה נשמע לי ממש מוזר מה שאתה מספר. כי בפסיכואנליזה אנחנו נותנים שישתמשו בנשמה שלנו – אני לא מצליחה לחשוב על עצמי עושה את זה ללא תשלום… איך אתה מצליח?"
התשובה – אמנם מעט מתייפייפת – הייתה שהסיפוק שאני חש לעזור במצבים כאלה הוא עצום ואף יותר, ושווה יותר מכסף.
השיחה עם אשתי נסובה סביב גבולות, ומטופלים שגם זקוקים לגבולות, ולטענתה הטכניקה שלי "פורצת את הגבולות המקובלים". הסכמתי אתה. עוד היא הוסיפה שמטופלים מאוד זקוקים לגבולות, וגם עם זה הסכמתי. לשאלה שלה אז למה אתה עושה את זה? עניתי במבוכה "כי זה עובד".
בשיחות שלי עם עצמי עולים כל הזמן תכנים שונים של מטופלים ומטופלות, עולות השאלות מה גורם לי לתפקד בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת. עולים בי קולות של אנשים שקיבלתי מהם הדרכה בעבר, כאלה שראו את הכוח בעבודה שלי, כאלה שאף פעם לא הצליחו להבין מה בדיוק אני עושה, מתוכם כאלה שחשבו שאני עושה עבודה טובה וכאלה שפחות, וגם כאלה שממש לא הסכימו איתי.
בשיחה עם הפסיכולוגית שלי הבנתי שיש גבולות ברורים… הם פשוט הגבולות שאני משרטט ולא מישהו אחר משרטט עבורי.
אני חושב שהכלי החשוב ביותר בשמירה על עצמך הוא להאמין בעצמך ובדרך שאתה בוחר. נשמע קלישאתי. בשיטת הפעולה שאני מתאר פה, דרך הרבה סיפורים אישיים ודוגמאות, ללא אמונה בעצמי אני חושב שהייתי נותן לאנשים אחרים להכתיב לי דרך שלא בהכרח הייתה מתאימה לי.
כלי נוסף הוא המודעות האין סופית לשיחה ולהדרכה והפתיחות אליהן. למצוא את האנשים שמתאימים לי ולקבל מהם הדרכה. הדרכה חשובה מכיוון שהיא מאפשרת לנו לעבד את הדברים ולהעלות אותם ברמה מטה רגשית וקוגניטיבית.
אנחנו פוגשים אנשים, ומעבר ללשמוע את הספור שלהם ולהיות כר להשלכות שלהם, אנחנו מערבים את עצמנו ומשוחחים עם עצמנו, לכן, חשוב מאוד שנוכל לעבד את התהליכים שאנו עוברים כדי שנוכל לתפקד נכון בתוך המפגש הטיפולי.
האם אני לוקח הדרכה בכל טיפול? כמעט תמיד. זו לא חייבת להיות הדרכה פורמלית וקבועה. זו תהיה הדרכה על פי דרישה ועל פי הצרכים שלי ואצל האדם המתאים לסיפור הספציפי.
חלק חשוב בקבלת הדרכה ובשיח האישי הוא לדעת לעשות את ההפרדה בין התכנים הטיפוליים לבין התכנים האישיים שעולים, ולעבד את הרגשות שעולים בעקבות התכנים האישיים. אחרי הכול גם אנחנו חשופים. ודווקא בגלל שאנו חשופים יש לנו הרבה מאוד כוח ואנחנו חייבים לנהל את הכוח הזה בצורה נכונה, שתעזור למטופלים שלנו להתקדם ולא תפגע בהם.
להפרדה תפקיד חשוב נוסף. היא עוזרת לנו לראות מלמעלה את התהליכים הרגשיים שקורים. לנו ולמטופלים. היא עוזרת לנו להבין מתי קורה משהו שמצריך התייחסות מסוימת או אחרת, ולהכיר בעובדה החשובה – שהסיפור הוא בעיקרו של המטופל שלנו ולא שלנו, שכן ברגע שניקח עליו בעלות דחקנו את המטופל שלנו הצידה.
להפרדה ולהדרכה תפקיד חשוב מאוד נוסף. כמו בכל טיפול אחד הדברים שעלינו להיות מודעים לו היא הסיבה בגינה אנחנו מטפלים, כלומר, מה המניע האישי שלנו להיות בתוך עולם הטיפול, איך הוא מתחבר באופן ישיר ועקיף וכיצד הוא מקבל מענה בטיפול הספציפי, ולא משנה באיזו רמת עומק מדובר, אנחנו חייבים להיות מודעים לכך.
פרט נוסף הוא החשיבות להיות פתוחים לקולות מבחוץ. לא כדי לערער את הביטחון המקצועי אלא לתת לקולות האלה להיכנס לתהליך העיבוד וההדרכה כדי לחדד את החשיבה ואת ההרגשה סביב הנושאים האלה. לשיח עם בני הזוג יש משמעות קריטית – הזוגיות היא המקום בו אנחנו צריכים לחוש נוחות, פתיחות ושיתוף כמעט יותר מכל מקום אחר. נכון, בני הזוג שלנו לא תמיד יהיו מטפלים והם אינם צריכים לתת לנו הדרכה. יחד עם זאת הקול שלהם חשוב מכיוון שיכול להיות שהוא מיצג קולות בתוכנו שטרם שמענו או שהשתקנו כחלק משימוש במנגנוני הגנה אישיים.