אנחנו הסטינג!
בחלק זה אני רוצה להסביר את הקונספט המרכזי של הגישה שלי, שאנחנו הסטינג, ולפיכך אנחנו יכולים לפגוש את המטופלים שלנו בכל מיני מקומות, החל מקליניקה, וכלה בסלון ביתם, בירקון או על חוף הים.
בעבודה עם סטודנטים לייעוץ והדרכה ההנחיה הברורה שלי היא שצריך להיפגש עם ההורים/זוגות במקום שהוא קודם כל נוח למדריך, אחר כך לזוג ואחר כך לכל השאר.
בטיפול עליו אנו מדברים לא כך הדבר. אנחנו פוגשים את המטופל במקום הנוח ביותר בשבילו. באזורי הנוחות שלהם…
אמנם ה NLP תבע חזקה על המושג pacing and leading, בפועל זו טכניקה ישנה נושנה, שעשו ועושים בה שימוש גם בעלי מקצוע שונים בעולם הטיפול, וגם קוראים בקפה או בדברים אחרים. העיקרון פשוט: אתה הולך עם מישהו שמכתיב את הקצב ואת הכיוון, ולאט לאט אתה מציע קצב שונה וכיוון שונה.
לצורך כך צריך להיות מאוד קשוב למטופלים ולדעת להוביל בצורה שתכיל אותם. איך זה מתקשר להיותנו הסטינג?
האמירה שאנחנו הסטינג בעצם מייצגת את המטפל כמרחב הבטוח של המטופל. המטפל לא חייב את הקליניקה הנקייה והקבועה במקום, במרחב ובזמן כדי להעניק את התחושה הזאת למטופלים שלו. עצם ההוויה שלו והנוכחות שלו בחיים שלהם צריכות לספק את זה. כאשר המטפל מצליח להנכיח את עצמו בנפשו של המטופל המיקום, הזמן או המרחב מאבדים רלוונטיות כלפי המטפל והופכים להיות חלק מהכלי הטיפולי.
לדוגמא: פעמים רבות יצא לי לקיים פגישות "מסדרון" שהיו טיפוליות לגמרי. נאמרו דברים מורכבים, נשאלו שאלות מורכבות על תכנים מורכבים והתשובות היו נוקבות, מורכבות וכנות.
אז איך אפשר להרגיש בנוח בכל מקום? ויותר מכך איך אפשר לטפל במקום שהמטופל מרגיש בו יותר בנוח מאתנו? או יותר נכון, כאשר אנחנו נמצאים באזור הנוחות של המטופל ולא שלנו.
ראשית קצת שבירת פרדיגמות. אזור הנוחות של המטופל הוא אזור חשוב מאוד. איך אמרה לי פעם נערה "קקי לא רק מסריח הוא גם חמים, נעים, ורך למגע. לוקח די הרבה זמן עד שהוא מתחיל לשרוף ולגרד." מטופל שיושב בערימת קקי ולא רוצה לצאת לפעמים צריך שמישהו ישב אתו שם בפנים, ויחוש את תחושת הנוחות הזו. מישהו שיוכל להקשיב לסיפור מבפנים. כי כשהוא יושב במקום שנוח לו לפעמים יותר נוח לו לדבר על דברים שקשורים בקקי. ואולי (בטוח) דרך השיח הטריוויאלי על המקום הנוח הזה שלו יעלו תכנים שהוא רוצה לשתף בהם ולעבד אותם.
מתי הוא יצא ממקום הנוחות שלו? כשהוא לא ירצה להיות שם וימצה את השהות שם. ועל זה, אנחנו צריכים לזכור, אין לנו אפילו קמצוץ של שליטה.
מה עושים כשהקקי מתחיל לשרוף לנו?
אז… זה אומר שלא לבשנו את חליפת הקקי שלנו… להזכירכם, זה שאנחנו יושבים בקקי לא אומר שאנחנו ערומים בקקי… אנחנו שם בשביל המטופל, וזה אומר שאנחנו צריכים לזכור שהקקי הזה לא שלנו… ולכן צריכים להיות לבושים. או במילים אחרות מוגנים ממה שהסביבה עלולה לזמן לנו.