הפוסט הספציפי

זה פוסט קצת ארוך ממה שתכננתי…

הפוסט הזה ספציפי באמת, מכיוון שהוא מדבר על חלק בעבודה שאני מאוד אוהב – על תרומה לקהילה.

אפשר לתרום לקהילה בהרבה צורות. אחת הצורות (העיקריות, לטעמי) הוא קבלה של מטופלים (יחידים/משפחות/זוגות) ללא תשלום, או עבור תשלום מופחת. אני מרגיש שאין צורך לחזור על דברים שנכתבו כמו בפוסט הנפרד, אלא רק להזכיר שיש לאנשים קושי לתת משהו חינם או ללא תמורה/התקדמות כלשהי:

אני עובד עם אנשים מקסימים, שתורמים רבות מעצמם ומכיסם, ולרובם קשה מאוד לתרום ללא תנאי. ואכן נתינה, גם לדעתי, צריכה להיות מסוימת.

נתחיל מלבחון מה היא נתינה. יש מי שנותן ומצפה לתמורה ישירה. הורים המשלמים על טיפול משפחתי מצפים מהמטפל לעמוד בחוזה שהגדיר, ויצפו לראות התקדמות. זאת, לדעתי, אחת הסיבות העיקריות להתפתחותם של הזרמים הממוקדים בטיפול בשנים האחרונות, שלמרות שאינם זולים באופן משמעותי, אינם יעילים באופן משמעותי וגם אינם מתאימים לכל אחד, מצליחים ליצור ולהגיע לאוכלוסייה מאוד רחבה. ממני ביקשו לא פעם להתאים תהליך ממוקד שינוי גם כאשר זה לא התאים לסיטואציה, על מנת לראות תמורה לכסף בזמן קצר. (הבהרתי שלדעתי זה לא מקצועי, ועזבתי…)

יש אנשים שנותנים כי מכל מיני סיבות נתינה עושה להם טוב. הם מחלקים אוכל, אוספים תרומות וכו'.

יש מי שנתינה ותרומה מלבינות את הונם והרווח שלהם מהעניין ברור.

רבים חוששים שנתינה עלולה לקבע דפוסים. במיוחד דפוסים של תלות. ועל כן ישנה אסכולה של נותנים למי שהם מאמינים שצריך לתת לו. אנשים בעלי פוטנציאל יקבלו חכות ולא דגים וכו'…

רק כדי להרחיב מעט את היריעה: גם כאשר מדברים על נתינה דרך עמותות וכו' תמיד עולה השאלה "על מי האחריות". האם הקמת עמותה כדי לתת מענה לבעיה שאינה מקבלת מענה ברמת המדינה נכונה היא, שכן כל עמותה שקמה מצביעה בעצם על מקום בו הממשלה אינה מתפקדת, העם מוצא פתרונות בעצמו, ואנשים טובים לוקחים את האחריות על גבם.

אני חייב לציין שאין לי תשובה בנושא הזה. אני נותן / תורם מזמני כי זה עושה לי טוב, ואני משתדל לא לחשוב מחשבות "ממנחסות" 🙂

רגע לנתח את המסגרות שאני עובד בהם:

• בבית הספר פגשתי נוער ומשפחות המקבלים שרות מהמדינה. השרות מבחינתם הוא ללא תשלום. חלקם משתמשים בשרות הזה, חלקם מנסים לנצל את השרות הזה, וחלקם לא זה ולא זה. למרות שרוב המשתמשים בשירותים של בית הספר שבעי רצון, יש מי שאינם מרוצים, וזכותם המלאה לכך.

אני באופן אישי ראיתי את בית הספר כמסגרת חצי התנדבותית. פשוט מכיוון שכמות העבודה הנדרשת בבית הספר גדולה מאוד, ונדרשת נתינה רבה מעבר למסגרת המוגדרת, במיוחד בעבודת הייעוץ.

• טיפולים אישיים, זוגיים ומשפחתיים. בהם אני לרוב מגיע לסלון ועובר עם המטופלים שלי תהליך בדרכי התערבות שונות.
  פה אני מרשה לעצמי במקרים מסוימים לקבל מטופלים ללא תשלום. (למשל אותה משפחה של הבחור שעבדתי אתו, הצטרפתי לארוחת צהריים ואז ישבנו לטיפול משפחתי).
• בעמותה עבדתי מול הועד המנהל והסגל הניהולי בדרך כלל, ושם התפקיד שלי מצריך הדרכה של הסגל ומתן מענה מקצועי.

שאלות נוספות שעולות כאשר עולה הדיון (מי שיסתפק בתשובה שמבחינתי מטופל הוא מטופל על כל המשתמע מכך, יכול לחסוך את הקריאה):

1. האם אנשים לא מנצלים את המצב שהם לא צריכים לשלם?
   1. לא יצא לי שניסו לנצל אותי.
2. איך זה משפיע על הטיפול?
   1. אז זה יכול להשפיע על הטיפול בכל מיני צורות:
      1. יש מי שיחוש מחויבות ויתגייס משום כך לתהליך.
      2. יש מי שירצה לתת תמורה – פה חשוב לציין שאם מישהו נותן לי משהו אני לא אסרב, רק אציין בפניו שזה הרצון שלו, ושאני לא מצפה שימשיך בכך.
      3. יש מי שיחוש חוסר נוחות על כך שהוא מקבל משהו ללא תמורה ויצטרך לעבור תהליך, שיהיה חלק בלתי נפרד מהתהליך שהוא עובר אתי.
      4. יש מי שיחוש חוסר אמון – מבחינתי לא שונה בהרבה מתלמידים בבית הספר, שחושבים שאני עושה את התפקיד שלי מתוך חובה ולא מתוך רצון. גם כאן זה יהיה חלק מהתהליך אותו יצטרכו לעבור.

חוסר האמון יכול להיות מסיבות רבות, והוא אינו שונה מחוסר אמון אחר במדיה הטיפולית ולכן זה יכול להיות חומר לעבודה. יש לזכור שחוסר אמון הוא כלי חשוב בשמירה על העצמי, ולכן עלינו לכבד אותו.

1. 1. 1. אני מניח שיש דרכים נוספות שזה יכול להשפיע על התהליך הטיפולי. אני פשוט עוד לא פגשתי או חשבתי על השפעות אחרות ממה שכתבתי פה.
2. איך זה משפיע עליך?
   1. האם אתה באמת לא מצפה לתמורה?
      1. באמת לא מצפה לתמורה. כשאני מחליט לעזור למישהו ללא תמורה אני באמת לא מצפה לשום תמורה.
   2. האם זה משנה את מידת ההשקעה שלך במטופלים?
      1. כשאני לוקח על עצמי מטופלים אני יוצא מתוך נקודת הנחה שאני אצטרך להשקיע בהם. כל אחד ידרוש ממני השקעה מסוג שונה ובמידה אחרת. ואני לא רואה שום הבדל ממטופלים משלמים.
   3. אם תהיה דרישה רבה יותר למטופלים משלמים, האם תעדיף אותם על מטופלים שאינם משלמים?
      1. ממש כמו בתשובה הקודמת. מבחינתי אין הבדל. מי שמחליטים לעבור איתי תהליך מקבלים התחייבות לתהליך מתחילתו ועד סופו.
   4. האם גם למטופלים שאינם משלמים תגיע הביתה?
      1. מכיוון שזו הגישה הכללית, אז כן. ואם לא יהיה למטופל נוח, ואצטרך לשכור קליניקה לצורך העניין, זה מה שאעשה.
3. אבל זה לא כלכלי!
   1. נכון, למי שחושב רק על כסף או בעיקר על כסף זה באמת לא כלכלי. באותה מידה לעזור למטופל ולהביא אותו לעצמאות זה לא כלכלי… כי הכי כלכלי זה מטופלים שמשלמים הרבה כסף ונשארים הרבה זמן. הבעיה היא שמבחינתי זה לא מקצועי… אז יש לי הגדרה מאוד ברורה כמה שעות בשבוע אני עובד בתשלום וכמה ללא תשלום.
4. אתה נותן מהנשמה שלך, איך אתה מצליח לא לקחת כסף?
   1. ראשית אני חושב ששכר לא מגיע רק בצורה של כסף. אני, באופן אישי, מוצא את בני האדם מרתקים. התהליכים שהמטופלים שלי עוברים הם תהליכים מרתקים. עצם העובדה שאני מקבל את הזכות להיות חלק מהתהליך שלהם מעניק לי סיפוק עצום.
   2. מחקרים מוכיחים שנתינה היא אחד המקורות הבסיסים לאושר. אז אני יכול לומר לכם שאני לא צריך מחקר שיספר לי את זה. אני מתנדב מגיל צעיר מאוד וזו ללא ספק נתינה מעצימה, מעשירה, מפגישה אותך עם אנשים מעניינים ומאפשרת לך להעלות את רמת האושר שלך.
5. אשתך מסכימה שתעבוד ללא תשלום?
   1. אני לא שואל אותה :-). מכיוון שיהיה פוסט על בני זוג אני רק אסתפק בתשובה שברור… היא יודעת מה זה אומר.
6. מה אתה עושה בתקופות שהמצב הכלכלי שלך לחוץ?
   1. האמת שדווקא כשהמצב הכלכלי היה טוב לפני כמה שנים יצא שלא התנדבתי בשום מסגרת. העומס היקשה עלי לראות עד כמה זה נחוץ. דווקא במשבר הכלכלי של 2008, כשהמצב הכלכלי היה ממש על הפנים, פתאום היה לי זמן לחשוב על העניין ולהתחיל להתנדב בכל מיני מסגרות…
7. כמה אתה באמת מתנדב?
   1. בין 5 ל- 10 שעות בשבוע.
8. זה לא המון?
   1. זה כמה שמתאים לי.