שליטה אותנטית

מוקדש באהבה למי שלימדה ומלמדת אותי מהי הקשבה עמוקה, השמיעה את קולה ואמרה לי "שחף, אני צריכה שתסתום את הפה ותקשיב לי!"

בלי שום קשר, אני ממליץ לצפות בסרט אינסטינקט. אמנם סרט הוליוודי אך עדיין דן בצורה מעניינת בנושא.

זה פוסט של שיתוף ודיון למתקדמים, או למי שמוכן להתאמן ולעבוד על העניין עד שירגיש שהוא בשל אליו.

הפרשנות האישית שלי לנושא שליטה

שליטה היא צורך אנושי, וכאשר היא באה לידי מימוש היא מתקיימת על ידי תחושה. התחושה היא תחושה בלבד, שכן השליטה אינה קיימת באמת. גם כאשר אני שולט בחומר מסוים, אני חש שליטה מכיוון שאני מכיר את החומר, זוכר אותו במידה מסוימת ומסוגל לבצע בו מניפולציות ברמה כזאת או אחרת. בנוסף, ככל שאהיה מסוגל לבצע את המשימות האלה בצורה טובה יותר וברמה גבוהה יותר, תחושת השליטה שלי תתעצם. ולמרות כל זאת אני לא שולט בחומר, אלא מצליח לבצע את כל המשימות הללו והשליטה היא תחושה שלי בלבד. אותה תחושה יכולה להיתרגם גם לתחושת ביטחון בנושא וכו'.

לפיכך, התרגום שלי למושג שליטה הוא ששליטה היא מנגנון הגנה. אני מרגיש שאני שולט ברכב ולכן אני לא זקוק לחיזוקים תכופים או לבקרה על בסיס קבוע. תחושת השליטה גם מפחיתה אצלי את רמת החרדה ומאפשרת לי להתקיים באיכות חיים מאורגנת יותר.

לפעמים אנשים מבצעים פעולות שונות כדי לחזק את תחושת השליטה שלהם כתוצאה מעליה ברמת החרדה. למשל: אשתי הייתה אמורה להגיע הביתה לפני כמה דקות, וככול שהזמן עובר רמת החרדה שלי עולה. תחושת השליטה פוחתת ונוצרת מעגליות. על פי היכולת שלי להכיל את רמת החרדה הגואה אצליח להימנע מלבצע פעולה זו או אחרת שייצרו מצב של שליטה, במטרה להפחית את החרדה. בנוסף, ככול שרמת החרדה גבוהה יותר ואני מחזיק, מרצוני או בעל כורחי, את הצורך שלי להגיע לתחושת שליטה, כך גם הפעולה שאנקוט עלולה להיות קיצונית יותר.

אז אני מתקשר לאשתי, והיא אומרת שהיא תוך מספר דקות מגיעה – תחושת השליטה חוזרת למקום ומפלס החרדה יורד.

אפשרות שניה היא שאשתי לא עונה, כי הטלפון שלה "על שקט" מההופעה. היא ברכב עם החברות שלה מזמרת את השירים מההופעה שממנה היא חוזרת. מפלס החרדה שלי עולה, אני לא מצליח להחזיר לעצמי תחושת שליטה ועל כן אני צריך להחזיר את התחושה בדרכים חלופיות – הסחות דעת, ניסיונות שונים ליצירת קשר וכו'… ככל שעובר הזמן ורמת החרדה שלי עולה כך התגובה שלי תהיה חזקה יותר, כדי לפצות ולשחרר את תחושת החרדה וכדי להבטיח בפעם הבאה תחושת שליטה טובה יותר, חזקה יותר – שתדע בפעם הבאה לענות לטלפון…

אפשר כאן להכניס הרבה מאוד מצבים, בני זוג קנאיים… מצבים שונים בעבודה, כמנהלים, כעובדים, כקולגות, כהורים, כנהגים וכו'…

ההכרה ששליטה היא צורך אגוצנטרי היא שלב חשוב, והיא תאפשר לנו להיות בשיח אותנטי יותר ולפיכך ברורים יותר. אם כי יש להודות שזה מצריך מידה גבוהה של מודעות עצמית, ומידה גבוהה לא פחות של אמון באדם עמו אנו משוחחים כדי לחשוף בפניו את העובדה הזו.

אז קודם כל בואו נכיר את הצרכים האישים שלנו בשליטה. איפה אנחנו מרגישים בשליטה ואיפה אנחנו עלולים לחוש חוסר שליטה. באופן אירוני, דווקא כאשר אנחנו חשים חוסר שליטה נהיה דרוכים יותר, מודעים יותר ומוכנים למצבים של חוסר שליטה. להבדיל ממצבים שבהם אנו בתחושה של שליטה בהם אנו עלולים להיות מופתעים, כאשר גורם ההפתעה עלול להגביר את החרדה עקב אבדן השליטה, דווקא במקום שהרגשנו בו בנוח. מעבר לעובדה שתחושה של שליטה עלולה ליצור אצלנו את האשליה שאנו יודעים מה עומד לקרות או מה עומדים להגיד לנו ובכך להיות פחות קשובים.

אני למדתי את העניין על בשרי (אני מניח שאצל כל אחד מאתנו יש שלב שנלמד על בשרנו…). לפני שבע שנים בערך אימצתי ילדה מהממת (הסיפור המורחב לאנשים קרובים בלבד). היו תקופות שבהן לא הייתה איתי בקשר בכלל. בתקופות האלה הייתה מחוסרת דיור והייתה מסתובבת בכל מיני מקומות. ע כ ש י ו… כשהייתה מנתקת איתי קשר הייתי בחרדות. כשידעתי היכן היא נמצאת הייתי מבצע ביקורים יזומים כדי לוודא שהכול בסדר אתה וכשלא – הייתי מנסה ליצור קשר טלפוני וכו'… לאט לאט התרגלתי למידה של חרדה בעניין עד שהיא תיצור איתי קשר.

ההסברים הראשונים שלי לצורך בשליטה היו שהיא בסיכון ומסתובבת ברחובות. שכל דבר יכול לקרות לה, שהיא עלולה לפגוש אנשים שליליים שיפגעו בה, שאני אחראי במידה מסוימת ולמרות זאת אין לי מושג מה יעלה בגורלה, ואם יקרה משהו אני אפילו לא אהיה מיודע. כל אלה היו מקדמי החרדה שלי.

מקדם השליטה היחיד שהיה לי היה הידיעה שבמקרה שהיא באמת תזדקק לעזרה היא תדע לחפש אותה ותפנה אלי.

באחד מהנתקים הארוכים הרהרתי הרבה בעניין והגעתי למסקנה שכשאני דואג לה הדאגה הזאת שייכת לי ולי בלבד. להשליך עליה את הדאגה שלי היה דבר לא נכון לעשות. הדאגה הזו הייתה הצורך שלי בשליטה – ידיעה נותנת לנו תחושה של שליטה כי אנחנו יודעים מה קורה… בגדול אני סומך עליה בעניים עצומות, הצורך שלי בשליטה משדר לה את ההפך… כשהגעתי למסקנה הזאת הדברים היו הרבה יותר פשוטים. כששיתפתי אותה (אחרי כמה חודשים של נתק) אמרתי לה "חשוב לי לדעת מה קורה כי אני זקוק לתחושה של שליטה, וזה לא אומר שאני לא סומך עליך". זה היה רגע מקסים של כנות. אמירה אותנטית, שאפשרה כנות וחידוש קשר ברמה עמוקה יותר, שלימדה אותה להכיר גם חלקים פנימיים אצלי ולהבין את מקור הדאגה.

השליטה האולטימטיבית ואותנטיות מוחלטת

אין דבר חזק יותר מלהיות מודע לתנועה האינטואיטיבית שלך בזמן ובמרחב. כלומר לתת לאינטואיציה שלך להניע אותך ולהיות מודע, להקשיב לאינטואיציה שלך ולתת לה דרור. ע כ ש י ו זה חלק חשוב… לתת דרור לאינטואיציה לא אומר לתת דרור לדחפים. מה שזה אומר כמטפל זה להיות מאוד אותנטי ומאוד זהיר. כלומר לצאת מתוך נקודת הנחה שאנחנו לא בשליטה ושאנחנו סומכים על המטופל שלנו, סומכים על עצמנו גם ברמה שאם נרצה לעשות משהו נבקש רשות קודם ונכבד את המטופל ואת מקומו.

למשל, כאשר המטופל שלנו שואל אותנו שאלה אישית… על פי הגישה הקודמת אין לנו מקום בכלל לספר על עצמנו. מכיוון שלספר על עצמנו אומר להכניס את עצמנו למרכז, לתת למטופל לשלוט בטיפול וכו' (כן, אלה הסברים מקדמי חרדה אצל המטפל) שלא לדבר על שיתוף ברגשות חס וכרפס. לחלק מהמטופלים ובחלק מהמצבים נכון יהיה להישאר במרכז ולקבל מהמטפל תגובה שמשאירה אותו בתחושה של שליטה. ממטופלים רבים קיבלתי פידבק הפוך, בו דווקא השיתוף שלי אפשר להם להרגיש נוח יותר, להיפתח יותר.

אז מה אנחנו עושים?

הרעיון הוא, כפי שכתבתי, ללכת עם האינטואיציה שלנו. מה היא אומרת? כאשר אנו מקשיבים לאינטואיציה שלנו אין הדבר אומר שאנו צריכים מיד לשתף ברגשות הכי עמוקים שלנו… משמעות הדבר שאנחנו קודם כל מקשיבים לעצמנו. נניח, אם כן, שהאינטואיציה שלנו אומרת לנו שאפשר, עכשיו אנחנו צריכים לעשות צעד ולבחון עם המטופל שלנו את המצב ואז פשוט לשקף את הבקשה. זה יעזור לנו להעריך את המצב. אנחנו יכולים גם לשתף במחשבה – "את מבקשת ממני לשתף במשהו אישי וזה עלול לשים אותי במרכז לכמה רגעים" בהנחה שקיבלנו אישור אנחנו יכולים לשתף באופן מלא או חלקי, וכשלא נוח לנו להגיד שלא נוח לנו – שזו גם מידה של שיתוף.

קצת קלישאה: אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא באמת בשליטה. גם כאשר אנחנו "מאופקים" ו"שומרים על דיסטנס" או "שומרים על המטופל" האנרגיה הזו מוצאת את הדרך שלה החוצה בדרך זו או אחרת. זה יכול להיות בתנועות גוף או בטון הדיבור, וזה יכול לצאת בצורה אחרת אחרי הפגישה הטיפולית. ולכן עדיף ולתת לזה מקום בזמן הפגישה בצורה אותנטית ולא בצורה לא מאורגנת מתוך ניסיון לשלוט במשהו המשול לרוח.

יחסי מטפל מטופל ועבודה

כמו שכתבתי בהתחלה הרעיון הוא להיות במודעות מאוד גבוהה לקול הפנימי שלנו. לדחפים שלנו ולמטופלים. בעבודה עם המטופלים חלק מהעניין יהיה לחבר אותם למקום האותנטי הזה. לכן, ראשית עלינו להכיר את הקול הפנימי שלנו ולהבין מה הוא אומר, ומה זה אומר לגבינו. ואז, דרך שאילת שאלות ועבודה גם על המודעות של המטופל.

בעבודה עם המטופלים אנחנו צריכים לחזק מאוד את ההקשבה לקולות הפנימיים, להיכרות עם הדחפים, לסמוך על הקול הפנימי שלהם ובכך על עצמם.

בעבודה זוגית או משפחתית

בעבודה זוגית או משפחתית העניין הופך להיות מורכב יותר. מחד אנחנו רוצים לעודד הקשבה. מאידך חשוב לנו שאף אחד מבני הזוג לא יחוש מבוטל. מעבר לעובדה שהמטופלים שלנו צריכים לדעת להקשיב אחד לשני היכרות עם העולם הפנימי שלהם ושיחה אותנטית יהפכו את השיח שלהם למשמעותי הרבה יותר. מעבר לכך, אמירה אותנטית תהיה קלה יותר להקשבה ולהכלה. זאת מכיוון שהיא לא באה מתוך ניסיון או מתוך צורך להשיג שליטה באירוע ולהפחית חרדה מסירוב או מחוסר הכלה, והיא לא מעוררת בצד השני של השיח את אותם הדברים. שני בני הזוג חשים שהם מנהלים את המצב יחד, והם לא צריכים להילחם על השליטה או להפחית את החרדה שלהם.

אם ניקח, למשל, את השיח הזוגי. פעמים רבות יש לאחד מבני הזוג מטרה מסוימת, ואז הוא/היא מבצעים פעולה שהם חושבים שתשיג את המטרה. על פי רוב, אין שיח משמעותי סביב העניין. לא אמירה אותנטית ולא הקשבה.

ניקח, לדוגמה, כאשר היא מעוניינת לרכוש לעצמה טלפון סלולרי חדש. היא לא זקוקה לטלפון חדש היא פשוט רוצה. המצב הכלכלי לא משהו ולכן העניין עלול ליצור מצב לא נעים. כדי שמפלס החרדה לא יעלה היא מתחילה לחפש סיבות להחלפת הטלפון, או דרכים שונות לרכוש את הטלפון שיצדיקו את הרכישה, כגון: היה מבצע, הטלפון שלי כבר לא טוב… או לרכוש ופשוט להודיע על הרכישה וכו'. אצל ילדים נוכל לראות דרכים נוספות כגון: לאבד את הטלפון הקודם, לשבור אותו וכו'…

עכשיו לחלק היותר קשה, שהוא פשוט לכאורה – אם היא "פשוט" תבוא לבן זוגה ותגיד לו שהיא ממש רוצה להחליף טלפון, שמדובר בגחמה למרות שהיא אינה צריכה להחליף. הוא יקשיב לה והם ינהלו על זה שיח.

מה צריך לקרות בשביל שזה יקרה בצורה אוטופית כזו?

היא צריכה לרצות להחליף טלפון (טוב, את הפינה הזו סגרנו) וצריכה – בשיח העצמי – להגיד לעצמה שמדובר בגחמה. ואז לחוש ביטחון לחשוף את הגחמה שלה בפני בן זוגה. הוא, מצדו, צריך ראשית להקשיב ולדבר את האותנטיות שלו. החשש מהמצב הכלכלי ומה הוא חושב לגבי רכישה כזו. יש פה קאץ', והוא שבשיח זוגי עלולה להיווצר קינאה "אני לא מחליף טלפון כבר שלוש שנים רק כדי לחסוך…" גם הוא צריך להיות במודעות לגבי הקול הפנימי שלו ולאפשר לו להישמע בצורה ראשונית ומכבדת שתאפשר לו להישמע בצד השני.

כאן תיווצר מעגליות חיובית של שיח משמעותי ואותנטי, שיאפשר לשניהם לחשוב על העניין ברצינות. על הצורך, על המקור שלו ועל דרכים שונות לפתרון… ואז בעצם לנהל את העניין בוויתור מוחלט על שליטה.

לפני מספר שבועות ציין אחד הסטודנטים שלי שהוא מעריך את היכולת שלי להוביל את הסטודנטים בדיוק למקום שאני רוצה. אני חושב שהוא לא האמין לי כשאמרתי לו שאני פשוט מציב את הסיטואציה והיא פשוט מתגשמת, לי אין מטרה ספציפית, אני פשוט משקף את התהליך, ומשתדל ללמוד ממנו.

אני מניח שעוד אתייחס לנושא הזה מכל מיני זוויות… כי איך שהוא יש לי תחושה שהוא לא מוצה עד תום…