יהיה מי שאחרי שיקרא את הפוסט הזה ינסה לאבחן אותי כטיפוס רומנטי ויהיה מי שיאבחן אותי כקלאסי. האמת היא איפה שהוא באמצע.

אולי בעקבות הרבה סרטים וספרים של מדע בדיוני קיבלתי כמה רעיונות לא שגרתיים בנושא. הבעיה שהכול באמת התגבש לכדי דעה מאוד מאוד מנומקת…

אני רוצה להתחיל בגישה מאוד בסיסית בסטטיסטיקה, שטוענת שאם היינו עושים את כל המבחנים בעולם לכל האנשים בעולם והיינו משקללים את כל הציונים שלהם היינו מקבלים עקומה נורמלית. זאת אומרת שרוב האנשים היו ממוקמים במרכז בנורמליות כזו או אחרת, במרחק סטיית תקן ימינה היו אנשים מעל הנורמה, ואחת שמאלה אנשים מתחת לנורמה וכו'.

מפה יש המון אמירות ספקולטיביות לגבי חלוקה של אנשים. חכמים, טיפשים, אינטליגנטים, רגשיים, מקובלים וכו'.. ובדרך כלל מנסים למקם אותם על איזה שהוא רצף, או במונחים פחות מקצועיים על סקאלה…

בואו ננסה לדמיין את כל האנשים בעולם עומדים בשורה משמאל לימין על פי סדר מסוים. האם הסדר הזה, או האם נוכל למצוא איזו שהיא נוסחה, מורכבת עד כמה שניתן, על פיה נסדר את האנשים באותה שורה? אני חובב מתמטיקה ולא יותר מזה, והתשובה היא בהכרח לא! לא ניתן לארגן אנשים על ציר דו ממדי.

כאילו מתבקש להניח אותם על מעין גבעה נורמלית – שהיא עקומה נורמלית בביטוי תלת ממדי… לא לזה אני מתכוון. שכן, העניין אף מורכב מזה, ובני אדם, מעבר להיותם מורכבים, משתנים עם הזמן ולכן גם מרחב תלת ממדי לא יספיק להם, ועל כן אנחנו מדברים על ארגון של כל האנשים בעולם במרחב ובזמן.

אז איך ניתן לדמות את אותו ארגון אבסולוטי של כלל האנשים עם כלל המבחנים שהיו עושים במרחב ובזמן? התשובה היא פשוטה:

פשוט איפה שהם נמצאים במרחב ובזמן.

ניתן לנתח את העניין הזה בכל מיני צורות. מבחינתי הביטוי של זה הוא עמוק מאוד ברמה הרגשית והחברתית-התפתחותית. למשל, כל נושא לקויות הלמידה, הפרעות הקשב ודומיהם… השאלה האם אנחנו מחריגים את האנשים האלה מנורמה, או שבעצם אנחנו לאט לאט מבינים שאנשים שונים אחד מהשני ולכן יהיו סוגים שונים של אנשים.

אגב, כעדות לכך אנו יכולים לראות שבכל תחום ה"הגדרות" של החריגים יש הרבה שינויים כל הזמן. למשל ההוצאה של הומוסקסואליות מה-DSM, שינוי ההגדרות של הספקטרום האוטיסטי, הפרעות קשב וריכוז ועוד ועוד…

השימוש הטיפולי במידע החשוב הזה הוא ההבנה שלנו לגבי המרחב והזמן של המטופל. אנחנו לא צריכים להציב את המטופל שלנו בנקודה אחרת ממה שהוא עכשיו, ולא למדוד לו זמן. אנחנו צריכים להיות שם בשבילו ולעזור לו להבין את המקום שבו הוא נמצא, לעזור לו ללמוד את עצמו ואת עברו. לעזור לו לבחור כיוון תנועה כשיבקש ולשקף לו את התנועה במרחב ובזמן כאשר הוא נע.

אחד המושגים שאני אוהב בנושא זה הוא "הרחם הטיפולי". המושג הזה מדבר על העובדה שמטופלים – באופן כללי, וכאלה ששרדו טראומות קשות בפרט – זקוקים לרחם גמיש יותר. זקוקים לזמן אחר ולמרחב אחר. לא משנה מה יגידו להם ולא משנה עד כמה ברור מה ההחלטה שהם צריכים לקבל, לפעמים את/ה צריך/ה להיות בנקדה מסוימת קשה/מורכבת/לא רציונלית עד כמה שתהיה. ואנחנו כמטפלים, שבמובן מסוים משמשם דמות משמעותית עבור המטופלים שלנו, צריכים לקבל את המטפלים שלנו איפה שהם ולהיות איתם או אפילו לא להיות איתם כדי להיות איתם. פשוט לקבל אותם כי זה הם עכשיו ופה.

אחת הדוגמאות הכי טובות שיש לי לעניין הזה הוא עולם הפסיכיאטריה. אני עובד המון עם פסיכיאטרים ובוחר אותם בפינצטה. פשוט מכיוון שיש מי שמתייג את המטופל על פי ה-DSM, ויש מי שמוכן להתבונן על המטופל כפי שהוא. אני עוד ארחיב על זה. עכשיו רק אגיד שמהניסיון הדל שלי כל מי שהגיע אלי עם אבחנה של מניה דפרסיה, דיכאון, הפרעת אישיות גבולית וכו'… היה בראש ובראשונה אדם ששרד מצב חיים מורכב מאוד בעברו.

יש משפט של מכורים אנונימיים שאני מאוד אוהב:

"פריו של עמל אוהב נקטף בקציר, והוא כדרכו בא תמיד בעונתו שלו"