#זה בפירוש לא פוסט של ייעוץ זוגי! זה פוסט מורכב, קבלו התרעה מראש#
#כל מילה מבוססת על סיפור אמתי – הרבה סיפורים…#
חתונות, בת/בר מצוות, בריתות, ואירועים משפחתיים הם סיבה למסיבה. כל המשפחה נפגשת, כל הדודים, הדודות, כל מי שלא נפגשו שנים והבטיחו זה לזה להיפגש בשמחות… ואז נפגשים ומזכירים נשכחות: כמה קטן הוא היה ואיך הוא גדל, וכמה רזית, או איך לא הצלחת להיכנס למכנס… מה עבר עלינו בשנים האחרונות וכמה זקנו…
כדי להתבונן מחדש על עניין האירוע המשפחתי: יש משפחות שאצלן האירוע קצר. באים, קבלת פנים, חופה/דרשה פעילות (ריקודים/משחקים) אוכל והביתה. ויש משפחות שאצלן חתונה זה מסע. במיוחד המשפחות שביניהן מפריד ים, והן נפגשות אחת לכמה שנים. זו לא סתם חתונה. זה פרויקט. לוקחים חופש מהעבודה, מזמינים טיסה או דירה ואולי טיסה ודירה. חוסכים וישנים כמה משפחות יחד, שיהיה נחמד כל הביחד הזה. ואז, לרוב, יש הרבה חוויות מצחיקות ומגניבות, פוגשים נכדים, בני דודים ואחיינים.
לפעמים בחתונה נפגשים גם בני דודים שלא רצו להיפגש. זה שגנב וזה שרימה, זה שקיבל את כל הירושה ולא התנהג ביושרה. זה שהשתלט וזה שנפל, זה שמקנא וזה שגזל. המפגש הזה לא נחמד, והם מתיישבים להם ליד שולחנות מרוחקים, ואולי בחופה מתווכחים עם איזו טלית יותר צדיקים.
ואפשר לחלק בחתונות את הדודים והדודות והסבים והסבתות בעוד כמה צורות, כמו, למשל, לאלה מהצד של החתן ואלה מהצד של הכלה. השמנים והרזים, הצעירים שבאו לעשות שמח והמבוגרים שהיו שמחים לקצת שקט. אפשר לחלק למי שבא לשמוח ומי שבא לאכול, למי שבא כי בא לו ומי שבא כי לא נעים לו. אפשר גם לחלק לגברים ונשים, משפחות ורווקים ואפשר גם לעשות חלוקה הרבה יותר עדינה, מכיון שאולי יש רק אחד כזה או אולי שלושה, תלוי בגודל השמחה, שבאים כי אוהבים, אפילו שהם מאוד מאוד פגועים ויש להם, כמו לכל אחד שנפגע, גם מי שפגע. והסטטיסטיקה אומרת שרוב הסיכויים ששניהם יהיו באותה חתונה…
למטופלים ולמטופלות שלנו ולפוגעים שלהם, למשל. וכן, זה יכול להיות גם בחתונה שלהם עצמם. יכול להיות שהן סגרו מעגל, ויכול להיות שלא… עבורם החתונה יכולה להיות מקום שונה מאוד משאר האנשים. ולהיזכר בנשכחות יכול להיות סוער יותר ממה שנחשוב.
אירוע משפחתי מסוג זה דומה להפלגה ללב ים. הים הוא מדבר בתחפושת (סוס ללא שם…) אתה עם עצמך בלב השממה, מי שאתך אתך, ואין לאן לברוח. כלומר אפשר לברוח… זה לא באמת יעלים את מי שאתך בשממה… ההתמודדות היא בלתי נמנעת. אין שבויים, אין הרוגים, יש רק לוחמים. וזאת מלחמה פסיכולוגית.
ראשית, נזכור שהרבה פעמים הפגיעה עצמה היא סוד שנשמר שנים רבות. הפרט הזה חשוב מאוד. מה שמחזק את הפוגע ושומר עליו מכל משמר הוא הסוד. ומה שמקשה לחשוף את הסוד הוא החשש/פחד, בין היתר, להרוס את הבועה המשפחתית. וכשמישהי פוגשת את הפוגע שלה באירוע משפחתי פועל עליה לחץ נוסף, שלא להרוס את השמחה.
נמשיך עם העובדה שכל העניין יכול היה להיות מודחק לאורך אותם השנים. והזיכרון יכול לעלות באירוע המשפחתי ובעקבות המפגש עם הפוגע. או, לחלופין, לאירוע המשפחתי יגיעו כאשר המפגש בו עם הפוגע בלתי נמנע. ופתאום, אחרי הרבה שנים של הדחקה, כל הזיכרונות יצופו כאילו זה קרה אתמול… התגובות הגופניות תהינה דומות. לא תהיה שום יבשה באופק, והתקווה תראה כאילו אין לה מקום.
הרצון העז לעשות שינוי, הכעס העצמי וההלקאה העצמית עלולים לתפוס מקום. הקושי לעשות שינוי מול המשפחה, הצורך העצום לשמור על שלמות המשפחה, הפחד מחשיפה עצמית ומבידוד והפחד מחוסר האמון של המשפחה לסיפור. תחושת הבדידות מול הפוגע, והזיכרונות שצפים כאילו קרו אתמול עלולים ליצור מצב של רפיון ושל חוסר אונים מוחלט. כאילו לא ניתן לשנות את המצב. חשוב לזכור שהפגיעה עצמה בודדה את המטופלים שלנו, וההתמודדות שלהם הייתה, פעמים רבות, כשהם לבדם מול הפוגע, גם כאשר המשפחה סביב. בפועל, הסודשמור בינם לבין הפוגע ומספיק מבט חטוף כדי לבודד אותם. חשיפת הסוד היא בהכרח חשיפה של הפוגע, אך פעמים רבות ההשלכות של החשיפה מורכבות מאוד עבור אותה ילדה, שחלק מהפגיעה בה היא שטיפת מוח על מה שהיא עוברת, ועל האשמה שלה בסיפור.
אז הם שם בלב ים, ואינם יודעים כיצד עליהם לתפקד. מה נכון ומה לא נכון. מה נכון עבורם ומה לא. כאשר כל הקולות צועקים ושואגים, וגם הקולות של האשמה מקבלים עוצמה של סירנה במלחמה.
אחד הדברים הקשים ביותר שאפשר להבין במצבים כאלה היא שהמצב אינו רלוונטי, והפעולות אינן רלוונטיות והשינוי אינו בהכרח במצב הקיים אלא בהבנה בלבד, ובעצם המלחמה הפנימית. חוסר הקבלה של המצב ברמה הפנימית הוא השינוי האמתי. כשהמטופלים שלנו נמצאים במצב הזה, הרבה פעמים ההבנה שלהם, שעצם המלחמה הפנימית שלהם היא חוסר הקבלה את המצב, היא השינוי האמתי.
ואז, רק אז, כשההבנה הזו תחלחל יהיה אפשר לראות את היבשה, שגם היא פנימית. וכשהיבשה באופק כל המלחמה, הפנימית והחיצונית, תקבל ממדים שונים ומשמעות שונה בתכלית. היכולת להקשיב לקולות הפנימיים מתחדדת. ויכולת ההבנה שלנו את המציאות הפנימית והצרכים האישיים מתחדדים.
פה יש צורך בהגמשה נוספת של הרחם הטיפולי שלנו. לפעמים המטופלים שלנו יעמדו בפני מצבים מורכבים וסיטואציות מאתגרות. באותם מצבים, שאחד התפקידים שלנו בהם הוא להיות המבוגר האחראי, באותם המצבים המאתגרים והמורכבים שהמטופלים שלנו נמצאים בהם, הנוכחות הפיזית שלנו עשויה להיות מצרך חשוב. זאת יכולה להיות שיחת חשיפה עם ההורים, או זמינות להודעות באירוע המשפחתי… צריך לזכור שהמצב של המטופלים שלנו שונה ממטופל למטופל ומסיטואציה לסיטואציה. לעתים הכוח של המטופל נצור דווקא בנוכחות שלנו לעמוד לצדו ולא רק לשאת אותנו בלבו. אותה שיחה, במקביל לאירוע החריג, היא שינוי מהותי בקיומו של האירוע. שבירת מיתוס הבדידות בסיטואציה הפוגענית, לא שחזור של תחושת הבדידות וההתמודדות האישית והבודדה, אלא דווקא בידיעה שיש מי שאתך בחוויה, שובר את הלבד ומשנה את הסיטואציה מיסודה.
מישהו שהוא עד בזמן אמת לחוויה, קשה ככל שתהיה.