שחף בן שלום

אני אוהב סיפורים. אני אוהב לקרוא (למרות שלא תמיד אהבתי) ואני אוהב להקריא סיפורים. יש הרבה סופרים שיוצרים עולם שלם לפני שהם כותבים את הסיפור שלהם. בסיפור יש הרבה שימוש במטפורות. פעמים רבות השפה היום יומית אינה מספיקה בכדי לתאר חוויות בעצמה או בצורה המתאימה למטופלות שלי. השפה היום יומית, דלה, מקטינה, אופטימית, ויותר מהכול מתונה באופן יחסי. קשה לתאר חוויות מורכבות ורגשות עוצמתיים באמצעות שפה יום יומית. בשפה סיפורים אפשר הכל. אפשר לדמיין תרחישים מטורפים, לתאר עולמות עמוקים בשפה שתצליח לקרב אותנו אל המציאות הרגשית האמתית.

אחת הטכניקות המוכרות בשיח הטיפולי היא הסיפור האמפתי. לספר את הסיפור של המטופלת בצורה מדויקת ומובנת, שמאפשרת לה לשמוע את הסיפור שלה מהצד זאת חוויה מאוד משמעותית.

בשיח הטיפולי עם המטופלות שלי אני משתמש בטכניקה הזאת פעמים רבות, אבל בצורה מעט שונה.

ראשית, אני לומד להכיר את המטופלות שלי טוב מאוד. להזכירכם, אני מעודד אותן לדבר בקולות שונים, וכך אני לומד להכיר אותן לעומק ומזוויות שונות. לאחר שאנחנו מכירים את המטופלות שלנו לעומק ועברנו איתן תהליך ארוך אנחנו יכולים לספר סיפור אחר, שונה.

הכוונה שלי היא לא כמו בטפול הנרטיבי "לספר סיפור שונה של המטופלת" אלא לספר סיפור שונה בתכלית, שיאפשר למטופלת שלנו לעבד את הסיפור שלה ממקום שונה לגמרי ובצורה אחרת לגמרי.

הסיפור האמפתי הבסיסי הוא פשוט. המטופלת מספר סיפור אנחנו משקפים, ומתחברים לפרטים. הסיפור שאני מדבר עליו הוא סיפור עמוק, סיפור המתרחש בעולם של המטופלת, סיפור המתאר פרטים, והמשתמש במילים, בתיאורים, במטפורות ובדימויים מעולמה של המטופלת. בנוסף הסיפור מתאר את התהליך מכמה שיותר זוויות ובכמה שיותר תנועה, במרחב ובזמן. על הסיפור להכיל את הדמויות השונות של המטופלת בצורה המאפשרת להן לדבר, ולהשמיע את הקול שלהן בצורה שיהיה ניתן להוציא אותן מהסיפור ולנהל איתן שיחה.

יש פה קאץ'. לפעמים הסיפור והמטפורות לא נאמרות בצורה מפורשת. לא תמיד המטופלת שלנו משתמשת במטפורות או בסיפורים, ולרוב היא לא מתארת לנו את העולם שלה באופן ישיר. לכן ההקשבה שלנו חשובה מאין כמוה, ולא רק לפרטים או לשפת הגוף אלא גם לתהליך, למה שקורה ולמה ש"לא קורה", על מה שמדובר ועל מה שלא מדובר. וליצור מזה חיבורים שיצרו את הסיפור ואת העולם. למשל: אם אני מרגיש שהמטופלת שלי מפחדת לגשת לנושא מסוים, או שבכל פעם שהיא ניגשת לנושא היא בורחת, נאטמת או משהו אחר… וכשהיא, לא בהכרח במצבים האלה, מתארת לי שיש לה חור שחור בלב או בגוף, אני יכול לנסות לחבר את הפרטים האלה לעולם שלה ולתאר כיצד היא מתקשה להתקרב לחור השחור הזה…

אחת הדוגמאות שניתן למצוא פה באתר היא התמונה. התמונות מתוארות במילים, פשוט מכיוון שתמונה היא סטטית, ולסרטון יש את ציר הזמן שלו. הרבה יותר קשה ומורכב לדמיין מתמונה או סרטון. תמונה המתוארת במילים מאפשרת למטופלת שלנו להפליג ולראות עולם שלם. היא יכולה להכניס תיקונים או לאפשר לעצמה להמשיך את הסיפור ולבנות אותו בעצמה.

העבודה מול הסיפור מאפשרת למטופלת לעבד את הדברים ברמת עומק שאינה מובנת מאליה. ממש כמו בתהליך מטה קוגניטיבי, בו אנחנו מעבדים איך התנהלנו מבחינה קוגניטיבית. ניתן ממש לעשות עבודה ולדבר ברמה מטה רגשית מתוך העולם הרגשי של המטופלות שלנו. לאפשר להן לעבד את המורכבות שבטראומות ולעבור תהליכים מאתגרים מאין כמותם.

להיות בשלב שבו מספרים את הסיפור, זאת חוויה משמעותית, מפחידה ומרגשת. לגעת בעולמה של המטופלת לספר את הסיפור לראשונה עם החשש שאולי פספסת משהו, לפעמים לעבד יחד את התיקונים ולהרגיש את הסיפור משפיע באופן מידי ועוצמתי על התהליך, ומגדיר מחדש את האתגר הטיפולי.

דילוג לתוכן