רוב המטופלות מגיעות אלי אחרי שניסו לא מעט מטפלים מכל מיני סוגים. כחובב חידות, סיפורי בלשים וחדרי בריחה אני יכול להגיד לכם שחידת הנפש היא אחת החידות המאתגרות. היא מאתגרת אותי כל כך בעיקר מכיון שגם אכפת לי מהמטופלות שלי, וגם קיים בי הרצון לא להיות שם רק כחלק מהתהליך אלא שתהיה לי באמת אפשרות להעניק להן משהו מעבר להוויה שלי.
אני מניח שזה מתנגש עם האמירה שלי שכל אחד נמצא במקום שהוא נמצא. ומצד שלי לא ממש. כל המטופלות שלי ציינו את זה במפורש, כמקדם וכייחוד, בתהליך הטיפולי איתי. על מה אני מדבר?
מכיוון שכמעט כולן היו בטיפולים קודמים, לכל אחת יש חוויה מתהליך טיפולי אחד לפחות. חלק מהטיפולים היו מוצלחים יותר וחלק מוצלחים פחות. בחלקם התקשורת עם המטפל הייתה מוצלחת יותר ובחלקם פחות.
בסופו של יום טיפול משול, באופן מסוים, למשלחת חיפושים אחרי אוצר אבוד. חלק מהמשלחות חוקרות את החיים מתחת לפני הים, וחלק מחפשות אוצרות אבודים. לחקור את קרקעית האוקיינוס זאת משימה מאוד מורכבת, בלשון המעטה. כמעט כמו לחקור את נפש האדם. וכשמגיעה אלי מטופלת, בין אם טופלה בעבר ובין אם לא, חשוב לי להיות משמעותי ככל שניתן. יחד עם העובדה שאני לא מפנה לטיפול אחר, יש לי מחויבות מסוימת להיות משמעותי ולקדם את התהליך הטיפולי שלשמו התכנסנו. ולא, אני לא מדבר על לדחוף, או על להתבונן קדימה כמו באימון או בגישה ההתנהגותית, אלא על להיות מחויב לתהליך ברמה המחויבת למאמץ אמתי למצוא את האטלנטיס. הסיבה שאני כותב אטלנטיס היא מכיוון שפעמים רבות הפתרון (היעד) אמורפי, אינו ידוע ואינו מוכר. אין למטופלת מושג מה המטרה שלה ומה באמת ייתן לה מזור לכאב.
— פרט חשוב: אני לא מתייחס פה למטפלים שפגעו, לכך יוקדש פוסט מיוחד.
אז מגיעה אלינו מטופלת שאף מטפל לא עזר לה – האמנם?!
לכל מטפל יש את ההשפעה שלו ויש אפקט לתהליך הטיפולי שלו באותה נקודת זמן. להתעלם מהתקופה הטיפולית הזו משול לחטא מבחינתי, במובן מסוים. המטופלת שלנו בוודאי עשתה שם דרך, גם אם הדרך הזו היא להבין שהמטפל/ת הזה/זאת לא מתאימים לה, גם אם לא נפתחה שם, ובשלב מסוים הפנו אותה הלאה יש לדרך הזו משמעות, והיו ממנה הבנות ותובנות. חלק מהתהליך הטיפולי יהיה לחקור את התהליכים הקודמים. לפעמים במובן של לשחזר אותם ולחשוב עליהם שוב, ולפעמים לבחון תהליכים שונים בתהליך הקיים, בהתייחס לתהליכים קודמים. למשל: מה זה אומר אם קיימים קווי דמיון בין התהליכים, מה המשמעות של קווי הדמיון האלה, האם קיימים אותם גורמים מעכבים? מה המשמעות שלהם, כיצד הם שומרים עליה וכיצד הם מקשים עליה.
אם, למשל, תוכן מסוים מושלך על מערכת היחסים הטיפולית הנוכחית "אני שונאת אותך ואני לא רוצה לראות אותך יותר". האם היו מצבים כאלה בעבר? אילו משמעויות היו להתייחסות של המטפלים הקודמים ומה היו המסקנות שהתקבלו בעקבותיהם. בנוסף, האם היה אפשר, או מה מנע מחשבות על מסקנות אחרות שונות.
אחד הסעיפים המשמעותיים ביותר בחוזה הטיפולי שיש ליעם המטופלות שלי הוא שאצלי עובדים קשה מאוד. העבודה הקשה באה לידי ביטוי בהתבוננות מעמיקה על התהליך ועל החיים של המטופלת, ללא הנחות או ויתורים משום צד. נקודת המוצא היא שהמטופלות שלי מסוגלות להחזיק הכל. אני לא אגיד את הדברים בחוסר רגישות, ותמיד אשתמש במילים שלהן ועדיין אסמוך עליהן. בפועל, גם אם תהיה לי שאלה לא פשוטה או שיקוף לא פשוט אני אשאל/אשקף את הדברים כמו שהם.
העבודה הזו מצריכה לשים לב לפרטים קטנים ולכל שינוי, ולו הקטן ביותר. למשל, הרבה מהמטופלות שלי מרגישות נוח לבטא חלק מהקולות באמצעות תכתובת. אני מקשיב לקולות האלה בדריכות, לפעמים אני מבקש לתת להם מקום בפגישה, ותמיד תמיד אבחן את ההבדלים באופן הכתיבה, במילים ובדקויות של ההתנסחות.
דבר נוסף חשוב מאין כמוהו הוא העקביות. לכל מטופל או מטופלת יש את המאפיינים האישיים שלהם, ועם כל מטופל או מטופלת נוצרת צורת תקשורת ייחודית ושיח על נושאים ספציפיים הקשורים לטיפול. חשוב להמשיך ולתקשר עם המטופלים שלנו בדיוק באותה הדרך ובאותה השפה. לפעמים אפילו באותה דרך פניה או תגובה.
ולא להפסיק לסרוק את הקרקעית. בסוף נמצא את אטלנטיס.