דילמות בייעוץ וטיפול זוגי: המפגש הפרטני
בשנים האחרונות הזדמן לי לא פעם להדריך יועצים זוגיים ומשפחתיים – הן במסגרת הדרכת עמיתים והן בהדרכות של סטודנטים בהתמחות. אחת הדילמות שעלתה שוב ושוב הייתה: האם ומתי לפגוש את בני הזוג/המשפחה בנפרד?
כדי לענות על השאלה, חשוב קודם כל לחדד את מטרתו המרכזית של הייעוץ הזוגי: שיקום ההתקשרות והתקשורת בין בני הזוג. כלומר: חידוש ושיפור יכולות השיח והאינטימיות הרגשית ביניהם, על מנת שיוכלו להתמודד יחדיו, מתוך שיתוף פעולה, במצבים זוגיים שונים.
חשוב לא פחות להגדיר מה אנו כמטפלים איננו עושים במסגרת הייעוץ הזוגי: ראשית, איננו מטפלים בפתולוגיות. לכן, במקרים רבים, הפגישות פרטניות נחוצות מאוד כדי לפתור פתולוגיות אישיות, או לכל הפחות להביאן למודעות, ו'לשים אותן על השולחן' בהתמודדות הזוגית/משפחתית. שנית, הייעוץ הזוגי אינו גישור. הליך גישורי מקומו על פי רוב בתהליך של פרידה, כאשר לשני בני הזוג יש משקעים רבים, והם אינם יכולים או מעוניינים לשקם את הקשר ביניהם. במקרים אלה המטרה היא לאפשר להם להיפרד תוך מזעור נזקים, ותפקיד המגשר הוא להתייצב ביניהם. עליו להבין את צרכיו ודרישותיו של כל אחד מצדדים, ולנסות לנסח פתרון שיתאים, עד כמה שניתן, לשניהם.
לאחר שמיקדנו את המשימה שלפנינו, נחזור לשאלה שלנו: האם, ואם כן, מתי, צריך היועץ הזוגי לקיים פגישות פרטניות עם כל אחד מבני הזוג?
הפרדוקס
לכאורה, מפגש פרטני במהלכו של ייעוץ זוגי הוא פרדוקס, שכן הוא מפריד בין בני הזוג במקום לייצר ביניהם תקשורת. מצד שני, נבחן מה ניתן להפיק ממפגשים פרטניים, נקבל תמונה עמוקה ומורכבת הרבה יותר. להלן רשימה מעוררת מחשבה של נימוקים בעד ונגד…
- בעד: במפגש הפרטני ניתן ליצור קשר עמוק ואיכותי יותר בין היועץ לבין כל אחד מבני הזוג, והיועץ יכול להכיר את שניהם טוב יותר.
נגד: מחויבותו המרכזית של היועץ הזוגי (בעיקר בהתערבות קצרת מועד) היא העמקת הקשר בין בני הזוג, ולאו דווקא בינו לבין כל אחד מהם בפני עצמו. בהתאם לכך עליו להתייחס אליהם יותר כיחידה זוגית, ופחות כפרטים.
- בעד: מפגשים פרטניים מאפשרים התבוננות עמוקה יותר בתהליכים הפנימיים שעובר כל אחד מבני הזוג. השיחה האישית מהווה עבורם במה נוחה ומוגנת לדבר על נושאים שיוצרים אי נוחות רבה, ולעתים כלל אינם מדוברים עם בן הזוג, ולשחרר מטענים רגשיים מעיקים – ללא חשש מתגובת בן הזוג או מפגיעה בו.
נגד: יש לשקול האם ניתן, ואולי אף עדיף, לערוך התבוננות עמוקה בתהליכים אישיים בנוכחות שני בני הזוג. מהלך כזה, המתבצע בהנחייתו של היועץ, מאפשר לשניים להיחשף זה בפני זה ברמה עמוקה ומשמעותית, ובכך הוא מחזק את האינטימיות והקרבה הרגשית ביניהם. חשיפה שכזו מול היועץ לבדו, עלולה, לעומת זאת, ליצור דווקא ריחוק בפן העמוק של הקשר בין בני הזוג.
- בעד: השיח הפרטני, שמפריד בין בני הזוג, עוצר את הדינמיקה השלילית ביניהם, ומסייע ליועץ לייצר דינמיקה חדשה וחיובית יותר אצל כל אחד מהם.
נגד: תפקידו של היועץ הוא להתאים את עצמו ולהתערב בדינמיקה הקיימת, ולהניע את בני הזוג 'מבפנים', מתוך הקשר הקיים – לעבר דינמיקה חדשה של שיח, הקשבה, שינוי, והרחבה מתמדת של אוצר המילים הרגשי. כאשר הדינמיקה נוצרת בין כל אחד מהם בנפרד לבין היועץ, הרי שהיא שייכת למעשה לקשר עם היועץ, ולא לקשר בין בני הזוג. כעת נדרש תהליך נוסף, שעשוי להיות ממושך ומורכב בפני עצמו: הטמעת הדינמיקה החדשה בתוך הקשר הזוגי.
נראה, אם כן, שהמפגש הפרטני עלול להיות 'אליה וקוץ בה': מצד אחד הוא מועיל ומקל; מצד שני, הוא עלול לסבך ולעכב את תהליך השינוי שאנו מייחלים לו בתקשורת בין בני הזוג.
סמכו על עצמכם!
לאור כל אלה, המלצתי למודרכים היא: סמכו על עצמכם ועל בני הזוג הנועצים בכם!
לא פעם אני משוחח עם יועצים צעירים, ובלתי מנוסים יחסית, אשר במובן מסוים בוחרים במפגשים פרטניים כדי להקל על עצמם – גם אם באופן בלתי מודע. אין ספק שבמקרים רבים נוח ופשוט יותר להתמודד בצורה 'נקייה' עם כל אחד מבני הזוג לבדו, מאשר לחדור לסבך הדינמיקה המורכבת והקשה שהתהוותה בין השניים. אך אני סבור כי יועץ צעיר שבוחר בדרך הזו חוטא לעצמו, אולי אף יותר משהוא חוטא לנועצים.
אני מאמין כי במרבית המקרים, ניתן ורצוי לקיים גם את השיח הפרטני בנוכחות בן הזוג. היועץ המיומן יכול וצריך להפוך כל תוכן (כמעט) לשיחה זוגית, שבה מתרגלים בני הזוג שיח קשוב ומשמעותי זה עם זה. בדרך זו הם רוכשים כלי חדש שיהיה שייך להם, וישמש אותם כזוג, ללא צורך במתווך חיצוני, גם לאחר סיומו של הייעוץ. במילים אחרות, כך אנו עוזרים להם להגשים את מטרת הייעוץ: לייצר דינמיקה אינטימית ועמוקה יותר ביניהם. לכן אני סבור כי על היועץ להעדיף את השיח המשותף, אם רק ניתן.
עם זאת, כל יועץ נתקל לעתים במצבים שבהם יש בהחלט מקום למפגש הפרטני: כאשר בני הזוג מביאים עמם מטען רגשי כבד, כשעולים נושאי שיחה קשים במיוחד, ו/או כשהם מתקשים מאוד להכיל זה את זה, או תכנים מסוימים, במהלך השיח. במקרים כאלה קיימת סכנה של חוסר מוגנות לאחד הצדדים או לשניהם: כל אחד מהם עלול להימנע מחשיפת תכנים מסוימים, שהם רלוונטיים מאוד לתהליך כולו, או לחלופין להיפגע מחשיפה פתאומית של תכנים שהוסתרו עד כה. במצב זה עשויות שיחות פרטניות להועיל מאוד: הן מאפשרות לצדדים לפרוק את אשר על לבם, לעבד את התוכן הקשה בסיועו של היועץ, ולחפש דרך נכונה לשלב אותו בזוגיות, ולשתף את בן הזוג בהתמודדות.
אך כיצד נדע אנו, כיועצים, שעל אף עדיפותו העקרונית של השיח הזוגי, הגיעה העת למפגש פרטני?
שוב, עלינו לסמוך על עצמנו ועל הנועצים שלנו!
לעתים יבקש אחד מבני הזוג בעצמו לשוחח על נושאים מסוימים עם היועץ באופן אישי. ואז, גם אם נדמה לנו שמדובר בנושא שולי, עלינו להבין שבמקרה זה, עבור אותו אדם, או בדינמיקה הזוגית שלפנינו, זהו עניין מהותי המצריך שיחה פרטנית. אם הנועצים עצמם מבקשים, אין ספק שעלינו לסמוך עליהם ולהיענות לבקשתם.
במקרים אחרים, עלינו לסמוך על האינטואיציות שלנו כיועצים. אם יש לנו תחושה במהלך המפגשים הזוגיים כי קיים 'באוויר' נושא כבד או בלתי מדובר, חשוב לברר את העניין לאשורו. לפעמים נבחר להעלות את העניין במפגש הזוגי, ובמקרים אחרים, נעדיף לזמן מפגש פרטני – גם זאת על פי האינטואיציה.
מפגשים פרטניים נוצרים גם מבלי שהחלטנו על כך – כשאחד מבני הזוג מסרב להגיע. במצב זה נכפה עלינו לקיים מפגש, סדרת מפגשים ואף תהליך ייעוץ מלא עם אחד הצדדים בלבד. מניסיוני האישי, התערבות פרטנית לאורך זמן, גם כאשר הדגש הוא זוגי ו/או משפחתי, יוצרת חוסר סימטריה בין בני הזוג בכל הנוגע ליכולות השיח הרגשי. הצד הנועץ מתחזק רגשית, והסיכוי לשיח משותף פוחת. וכך, מצד אחד, בן הזוג הנועץ עשוי לקבל כלים להתמודד עם בן הזוג הנמנע, שמסרב לקבל עזרה. מצד שני, גדל הסיכון לפרידה.
לסיכום
לסיום עליי להדגיש כי פגישה פרטנית הנערכת במסגרת תהליך ייעוץ זוגי חייבת להתקיים בראייה זוגית. גם כשאנו קשובים לחלוטין לסיפור האישי המושמע באוזנינו – הרי שבהתבוננות, בשיקוף ובשאלות שלנו עלינו להתייחס גם לחלקו של בן הזוג בדברים. בן שיחנו יספק לנו כמובן נקודת מבט סובייקטיבית מאוד, אך אם נזכור כל העת גם את מקומו של בן הזוג שאינו נוכח, נוכל לבצע עבודה זוגית גם בפגישה הפרטנית.
ועל כך במאמר אחר…