#טריגר פגיעה מינית

מנגנוני הגנה נועדו לשמור עלינו, ולעזור לנו להתמודד עם מצבים מורכבים בחיים, שלנפש קשה להתמודד אתם לרכך את הפגיעה ולהתמודד אתה בהדרגתיות.

נראה שאני טובע פה מושג חדש. חיפשתי הרבה לא מצאתי. אם אתם מוצאים משהו (גם אם זה בהינדו) אתם מוזמנים לשלוח אלי.

אז ככה: לאחרונה נתקלתי, באסטרטגיות חדשות (ב-30-40 שנה האחרונות) להתמודדות עם חומרת הטראומה. האסטרטגיה הראשונה היא "מזעור" או "הקטנה" של חומרת המצב, השנייה היא המהרה (מלשון מהר) או זירוז, והשלישית היא כיווץ או קיצור.

הקטנה:

או איך שאחת המטופלות שלי הגדירה: "עברתי משהו בקטנה, זה לא היה אונס… – לא הייתה חדירה"

במצבים טראומטיים שקרו בגיל הילדות אנחנו נאלצים להתמודד לא רק עם הפגיעה עצמה אלא עם תחושות אשמה מורכבות. לא מדובר רק באשמה על יצירת מצב ה"פיתוי", כביכול, אלא לפעמים עם חוסר היכולת להגיב, האשמה של הילדה הקטנה שלא היו לה כלים להתמודד, העובדה שלא סיפרה להורים, ולפעמים גם עם העובדה שחלקים בפגיעה היו מבלבלים או אפילו נעימים…

לא מדובר בהכחשה, מכיוון שהמטופלת מציגה שמשהו קרה, היא יודעת שנפגעה ויודעת שיש לכך השפעה מסוימת על חייה. היא גם לא מדחיקה, לא את הכל לפחות. יכול להיות שיש זיכרונות מסוימים שמודחקים, גם אם לא כולם ולא באופן שמבטל את האירוע. בנוסף, נגיעה בחומרים הכואבים אכן מציפה את המקרה וקשה לגשת אליו.

אז אפשר לומר שמדובר במעין שילוב או הכלאה בין הדחקה והכחשה. הקטנת האירוע לממדים שניתן להתמודד אתם ולהרגיש פחות אשמים. שכן ככל שזה לא היה רציני, או גדול, או נוראי, כך גם אנחנו פחות אשמים, וכנראה שפחות סבלנו ולא עברנו משהו כל כך גרוע, אז המצב שלנו לא צריך להיות גרוע…

תחשבו כמה פעמים המנגנון הזה עזר לנו בחיים. קרה משהו ואמרנו, לא נורא.

ותחשבו אם קרה פעם שאמרנו לא נורא… כשבעצם הרגשנו נורא…

המהרה – זירוז

במנגנון הזה משתמשים בצורה שונה מהקטנה, ממש כמו שמקרינים סרט ומריצים קדימה, גם כן מספרים את הסיפור מהר, לא מתעכבים על הפרטים וממשיכים הלאה. המאזין מסתפק לרוב בהשלמת התמונה מבחינתו, ואין צורך להתעכב על המקומות הכואבים והלא נעימים, ואפשר להתקדם קדימה.

אני חושב שאפשר לראות את זה כמו שמורידים פלסטר… כמה שיותר מהר כדי "לגמור עם זה".

כיווץ – השמטה

המנגנון האחרון הוא כיווץ/השמטה, והוא יכול להתחבר יפה עם מחשבות/מסקנות מוטעות.

במנגנון הזה אנחנו מכווצים את האירוע, ומציגים רק כמה פרטים ממנו.

ניגשתי למבחן, נכשלתי, אני טיפש. מבלי להוסיף פרטים חשובים של כלל הסיפור. ככה, מול עצמנו, "קל" לנו להבין את המסקנה אליה הגענו. מאזין לא מנוסה יישאר עם הנאמר, או ינסה לשכנע אותנו שאנחנו לא טיפשים, והשיחה תמשיך לרוב לכיוונים אחרים.

ממי ששרדו פגיעה או התעללות אנחנו יכולים לשמוע הרבה פעמים "הייתי ילד רע אז הכו אותי" "הייתי זונה אז אנסו אותי", "כל מערכות היחסים שלי היו דפוקות, והנה גם זו מחורבנת" אפשר גם לשמוע דברים שיזכירו סוג של הזדהות עם התוקפן: אנסו אותי, כנראה שאני זונה…

אני בטוח שכולנו משתמשים במנגנון זה או אחר, בצורה זו או אחרת. חשוב לזכור שמנגנוני הגנה בסופו של יום נועדו לשמור עלינו. רק שלפעמים אנחנו משתמשים בהם בצורה לא נכונה ולא מודעת, והם עלולים לפגוע בנו…  

והנה מה שאחת המטופלות שלי כתבה על הקטנה ומפורסם פה באישורה.

מקווה שיום אחד תתבוננו על הפוסט הזה באור אחר…

'הקטנה' – מנגנון הגנה שהופך להיות מנגנון השמדה…

רובנו ראינו את הסרט "מותק הילדים התכווצו". סיפור על אבא מדען שבונה קרן לייזר ענקית שבטעות גורמת לילדים שלו להתכווץ. בסרט אנחנו נחשפים לתפיסה של העולם הגדול והמפחיד מנקודת המבט של ילד קטן שהתכווץ לגודל של אפון – אם תרצו – הוקטן.

הסרט המקורי יצא בשנת 1989, באופן פרדוסקלי או שלא, זו השנה בה נולדתי.

אם אקח את העלילה ואלביש אותה על תסריט של פוסט טראומה על רקע פגיעה מינית הדבר הראשון שאעשה הוא לשנות את השם ל " אמא,אבא – הילדים התכווצו ואתם פספסתם".

ואומנם זה רק סרט ומדובר בסיפור בדיוני וביננו 'קצת' לא הגיוני, אך בתסריט הפוסט טראומה שלנו, הסיפור משקף את המציאות של המון ילדים לצערי.

הקטנה – אחד ממנגנוני ההגנה הכי חזקים שיש. בדיוק כמו קרן הלייזר שלנו הילד שיפעיל את מנגנון ההגנה הזה לוקח את הבעיה ומקטין אותה לגודל של אפון והכל כדי שהוא יוכל להתמודד עם הפגיעה הקשה בגופו ובעיקר בנפשו.

"זה בסדר, זה לא חמור, ככה זה צריך להיות, זה בקטנה, זה לא כואב, זה לא מבלבל, זה מאהבה" הם חלק מהאמרות שמקטינים ושומרים על הילד הקטן שלנו מלהתפרק לאלפי רסיסים.

תחשבו על זה, נניח הילד הזה בן חמש ונניח שמי שפוגע בו הוא קרוב משפחה ונניח, רק למען הסיפור שלנו, שמתעתעים בילד, עובדים עליו פסיכולוגית, ממש לוחמה קשה..איך הילד אמור להחזיק את הכל? זה גדול מידי, זה כואב מידי, זה מזעזע מידי! אז הוא מקטין.

עד לפה הגיוני ואפילו נחוץ.

מישהו פעם אמר לי " אם לא היו מקטינים הם היו מוצאים את עצמם בתעלה, זרוקים,מסוממים". לצערי, זה נכון.

הבעיה מתחילה שמנגנון ההגנה הזה הופך להיות הכלי המרכזי שבו הילד, שלימים יגדל לגבר, משתמש בו. הוא יקטין הכל,תמיד. זה יגרום לו לוותר על עצמו, להכאיב לעצמו,להקריב את עצמו. זה יגרום לו ללכת לאיבוד.

וביום שהפגיעה המינית תצוף בחזרה והגבר שלימים היה ילד, יבין עד כמה שזה לא היה קטן הוא יסבול והוא יכאב את כל השנים שהוא הקטין.

לכאן או לכאן, התסריט שלנו לא אופטימי. לכאן או לכאן יש ילד שנפגע, יש ילד שיפעיל מנגנוני הגנה שיצילו אותו באותו הרגע אך אם אתם, אמא ואבא, תמשיכו לפספס, מנגנוני ההגנה האלה גם ישמידו אותו.

אז כהורים, אל תבנו את קרן הלייזר מלכתחילה. תשאלו, תחקרו, שימו לב לשינויים הכי קטנים והכי חשוב, הקשיבו!

תקשיבו גם אם קשה,גם אם זה מזעזע, גם אם זה בלתי נתפס.

כי ההקשבה העמוקה הזו היא ההבדל בין מנגנון הגנה למנגון השמדה.