אבל אני איני רוצה לדבר כעת על זוגיות בגיל השלישי, אלא על זוגיות בשלב מוקדם הרבה יותר. הגדרות רבות ושונות יש לה, לזוגיות. זוגות נקשרים זה לזה מסיבות שונות ובנסיבות שונות. כל אדם מגיע לזוגיות עם מערכת ציפיות ומערכת ערכים משלו. ועדיין, אחד המפתחות המשמעותיים והאוניברסליים ביותר לזוגיות איכותית הוא התקשורת. אותה תקשורת פנים רבות לה, ובמהלך החיים המונוגמיים (בדרך כלל) גם רבדים רבים לה – גם, ואולי בעיקר, כאשר היא אינה נראית לעין.

זוגיות היא נושא חשוב ומרכזי גם בטיפול המשפחתי. הזוגיות היא הליבה שמחזיקה את המשפחה. אפילו כשצד אחד בזוגיות דומיננטי מאוד כביכול, יש גם לצד השני תפקיד משמעותי בהחזקת המשפחה ובניהולה. בשיח הזוגי המתקיים בטיפול (הזוגי או המשפחתי) עולות שאלות הבוחנות את נושא האינטימיות, ואז מתחילים לעבוד על הרחבת אוצר המלים הרגשי.

אוצר המילים הרגשי

אוצר מילים רגשי הוא אוצר מילים נרכש. אנו מתחילים לרכוש אותו ברגע שאנו נולדים. ועם זאת, אוצר המילים הרגשי של רוב האנשים דל בהרבה מטווח הרגשות שהם חווים במהלך חייהם. יותר מכך: מכיוון שהשפה אחראית בין היתר להתפתחות החשיבה, קורה לא פעם שאוצר המילים הרגשי המוגבל של אדם מסוים מצמצם גם את טווח הרגשות שלו. פשוט 'אין לו מילים' להגדיר את מה שהוא מרגיש. בנוסף, מכיוון שאוצר המילים הרגשי נרכש מתוך חוויות החיים, לכל אדם יש אוצר מילים שונה, המתאר טווחי רגשות שונים, וכל אחד מדבר ומפרש את הנאמר לו על פי אוצר המילים שברשותו. ואולי חשוב מכל: מכיוון שכל אדם רוכש אוצר מילים שונה בכל הקשור לרגשות, מתפתחת אצל כל אחד מאיתנו שפה רגשית שונה ואישית. אחת המטרות המרכזיות של השיח הטיפולי היא ללמד את בני הזוג לדבר באותה שפה רגשית, ולסייע להם להעשיר את אוצר המילים הרגשי שלהם, על מנת להרחיב ולהעמיק את השיח הרגשי ביניהם.

מילים ממאדים, שפה מנגה

לצערי, רובנו עדיין נושאים בנפשנו את החינוך המגדרי שקיבלנו – מהורינו, מבתי החינוך בהם למדנו, ומכל מי שסבב אותנו לאורך חיינו. אותו חינוך מגדרי יצר פער גדול מאוד בין אוצר המילים הרגשי בעולמם של גברים מצד אחד ונשים מצד שני: לעולם הגברי אוצר מילים צר ומוכלל מאוד, בעוד שלעולם הנשי יש אוצר מילים רחב ומפורט. כמו כן, לנשים יש לגיטימציה חברתית/תרבותית לשוחח על נושאים רגשיים, ולגברים אין לגיטימציה כזאת. למעשה, השיח הגברי הצטמצם במידה כזאת, שגברים רבים מתקשים להכיל שיחה מרובת פרטים, שלא לדבר על רוויית רגשות. אני נוהג לומר לסטודנטים שלי שנשים ידברו הרבה ויתארו סיטואציות בפרוטרוט, ואילו הגברים  ידברו מעט, ולכן לכל מילה שלהם יש משקל גדול מאוד. בשורה התחתונה ניתן לומר כי הפער המגדרי בא לידי ביטוי בשלושה היבטים: ביכולת הרגשית להכיל את השיחה, ביכולת להקשיב ולהכיל רגשות, וביכולת להביע רגשות ולהרגיש שקולי נשמע. פער משמעותי זה יוצר ריחוק כאשר יש צורך לקיים שיח בנושאים רגשיים.

על סקס ואינטימיות

החינוך המגדרי מפריד בין גברים לנשים גם בממד מהותי נוסף – הממד המיני. הגבר חונך להיות פעיל מינית – כן, גם כאשר אינו רוצה או אינו מוכן לכך. האישה, לעומתו, חונכה להיות מוטרדת מעניינים חיצוניים – כגון המראה החיצוני שלה, ערימת הכלים הממתינה, תפקידה כאישה לספק את בעלה ועוד. לכל אחד מהצדדים יש ציפיות מעצמו, שמתבססות על החינוך המגדרי שקיבל, ולאו דווקא על רגשותיו בזמן ובמקום נתונים. בשל הציפיות המוטבעות בנו קשה לגבר לזהות ולהודות ש'לא בא לו'; האישה מתקשה להכיר בכך שהיא 'הייתה מעדיפה להיות איתו במקום לנקות את הבית'; והשאלה 'כמה פעמים עשינו סקס השבוע' הופך למדד לגבריות ולהיותה של האישה 'אישה טובה לבעלה'. (כהערת אגב, הראויה לדיון מקיף במקום אחר, אני רוצה לציין שציפיות מגדריות שכאלה אף גורמות לעיתים לבני נוער להתנסות מינית הרבה לפני שהם מוכנים לכך רגשית).

בכל מקרה, אין ספק שהסקס תופס מקום מרכזי בשיח הטיפולי, ולעתים אף מאיים להשתלט עליו. אחת הדוגמאות הבולטות היא ההתייחסות למילה 'אינטימיות'. פעמים רבות כאשר נשאלת השאלה (באחת מצורותיה הרבות) ההתייחסות היא ליחסי מין, והתשובה המקובלת היא "אין אינטימיות".  כשמרחיבים את היריעה, השיח מקבל גוון מגדרי: האישה זקוקה לאינטימיות בכדי לקיים יחסי מין, והגבר זקוק ליחסי מין בכדי לחוש אינטימיות. כך או כך, השיח על אינטימיות סובב סביב ההקשר הצר של יחסי המין. ומכיוון שאי אפשר להתעלם מהצורך של שני בני הזוג לחוש אינטימיות, אי אפשר גם להתעלם מההקשר הצר הניתן למילה. במהלך הטיפול מגלים בני הזוג שאינטימיות היא עניין רחב הרבה יותר. האינטימיות – שאינה מינית – הנוצרת בעת המפגשים הטיפוליים, משנה ללא היכר את איכות הקשר הזוגי: הקשר משתפר, השיח עולה מדרגה, תחושת האינטימיות עולה, תחושת המסוגלות הזוגית מקבלת תפנית, ואז, 'הפלא ופלא', גם יחסי המין משתפרים.

שאלת השאלות: איך יוצרים אינטימיות זוגית?

בעיניי, יצירת אינטימיות בין בני הזוג היא אחד האתגרים הגדולים שמלווים את הזוגיות לכל אורך החיים. בכדי לייצר אינטימיות זוגית חייבים להתקיים מספר תנאים ראשוניים. ולמרות שמדובר בזוג, ההתייחסות הראשונית היא לפרט.

ראשית, כדי שתתקיים אינטימיות, צריך כל אחד מבני הזוג:

●        להכיר את עצמו/ה ואת עולמו/ה הרגשי –

לדעת מה קורה לי מבפנים, ולהכיר גם את הביטויים החיצוניים והגופניים של רגשותיי: מה גורם לי לדפיקות לב, מה מלחיץ אותי, מה משמח אותי, מה דוחף אותי קדימה, מה עלול לתקוע אותי, מה אני מרגיש במצבים שונים ועוד ועוד. וחשוב מכל: להיות פתוח להכיר מקומות חדשים, להיזכר ולהבין דברים חדשים על העולם הרגשי הפנימי. היכרות זו עם עצמי היא אינסופית. היא מצריכה ממני להיות פתוח לכל מה שעיצב את העולם המרתק שבפנים, ולהבין שהעולם הזה הוא רק שלי.

●        להיות פתוח/ה ללמוד מילים חדשות, ולהגדיר את עולמו/ה הרגשי מחדש –  

העולם הרגשי שלנו מורכב מחוויות שונות, ומוגדר על פי אוצר המילים שרכשנו במהלך החיים. ממש כפי שאנו צוברים חוויות, כך גם אוצר המילים שלנו יכול לגדול עם כל חוויה ובכל יום. אוצר מילים רגשי רחב יעמיק את יכולת הביטוי הרגשי שלנו, ויאפשר התפתחות של שפה רגשית עשירה, אישית וזוגיות.

●        להיות מוכן/נה ומסוגל/ת לשים עצמו לגמרי בצד, ולהקשיב באופן מוחלט לאחר –

שיח משמעותי מורכב מחלקים שלמים ועמוקים של הקשבה. למה הדבר דומה? לביקור במדינה שאיני דובר את שפתה, ואני מבקש ללמוד את השפה ואת המנהגים המקומיים. כך גם בשיח הזוגי עליי ללמוד קודם כל את בן/בת הזוג שלי ואת שפתו/ה הרגשית: להבין מה מציק או מפריע לו/ה, מה משמח ומרגש אותו/ה. אני רוצה להכיר כל פרט, ולוודא שהבנתי את הדברים נכון, ולא פירשתי אותם בדרך הפרטית שלי – שאינה דרכו/ה של בן/בת הזוג.

לשם כך עליי:

o        להניח את עצמי ואת רגשותיי בצד, לא לדבר כלל, ולא להביע דעה. רק להקשיב לדבריו/ה של בן/בת זוגי.  כן, גם כשהוא/היא מביע/ה כלפיי כעס או (להבדיל) אהבה, ואני ממש, ממש רוצה להגיב, להגיד, להוסיף, להתנצל; גם כשאני חש צורך עז להיכנס למרכז; ואפילו כשבן/בת הזוג עצמו/ה מנסה למשוך אותי בכוח למרכז השיחה  – לא אעשה זאת. אמשיך להקשיב, אשאל שאלות, אלמד את בן/בת זוגי, ואת עולמו/ה הרגשי הקשור לשיחה. אזכור שכשאני נשאר בצד אני שומר בעצם על בן/בת זוגי, ומכיר בזכותו/ה המלאה לחוש ולהרגיש את מה שהוא/היא מרגיש/ה. עליי להישאר בצד – עד שאקבל תמונה מלאה של העולם הרגשי של בן/בת זוגי, עד לפרטים הקטנים ביותר.