בעולם הטיפול יש עיסוק רב בנושא הסליחה. אולי בגלל הנושא של חוסר אמון, של בגידות, של פגיעות וכדומה.

האם אני מסוגל לסלוח למי שפגע בי? אני לא יודע… אני יכול להגיד שכן, ודי בוודאות גם להגיד שאולי לא ממש.

בואו נחשוב על זה רגע.

אנחנו ילדים, חבר שלנו מעצבן אותנו והגננת אומרת לנו ללכת לשחק עם ילד אחר. אז אנחנו הולכים לשחק עם ילד אחר. רוב הסיכויים שדרכינו יצטלבו במשחק בחצר או סביב שולחן היצירה ונחזור להיות חברים.

אנחנו כבר יותר גדולים, חבר שלנו מעצבן אותנו, ההורים שלנו/המורים/שווה ערך אומרים לנו שאנחנו לא חייבים להתחתן רק לא להיות אלימים ופוגעניים. ואנחנו הולכים לשחק עם ילד אחר. ולפעמים לא… זה לא שסלחנו, פשוט המשכנו הלאה, כל אחד מסיבותיו שלו, ואנחנו ממשיכים את מערכת היחסים הזו… עד הפעם הבאה. לפעמים, ופה קיימת איזו תפיסה מוטעית, אחרי שמישהו מבקש סליחה אנחנו "סולחים" לו.

סליחה, כמסקנה מדיונים פילוסופיים רבים, היא בעצם השלב שבו אני מפסיק לדרוש מזולתי לשלם מחיר. או יותר נכון מפסיק לצפות.

בסיפורים האלה לא באמת סלחנו. אני הרי לא שוכח את מה שקרה. הפגיעה לא נמחקת לי מהזיכרון, לא מהגוף ואפילו לא מהנפש. אז מה כן קורה כשאני ממשיך הלאה? ומה הסיבה שפעמים רבות זה לא באמת עובד?

רגע של הבחנה בין מושגים:

פגיעה – אדם יכול להיפגע (להינזק או להיעלב) מזולתו או מעצמו, או מעצם הפער בערכים בינו לבין זולתו.

אשמה – יכולה להיות סיכום בין הצדדים לגבי האחריות על המקרה, כתחושה בלבד או כסיכום של הצד האשם או של הצד המאשים.

האשמה – כאשר צד אחד מאשים (טוען, סבור, או מאמין, שהצד האחר אחראי למקרה) את הצד האחר.

מידת האשמה לא חייבת להעיד על מידת הפגיעה, וההאשמה אינה מעידה על מידת האשמה.

בעבודה שלנו יש להתייחס למידת הפגיעה כתחושה אישית אינדיבידואלית

למידת תחושת האשמה האישית האינדיבידואלית,

ויש להתייחס גם להאשמה ולהשפעה שלה ביחסי הכוחות.

מעבר לזה, יש לשים לב, להתייחס ולחקור את המחול של השלוש באינטראקציה האישית והבין אישית.

אז מישהו פגע בנו. זה לא באמת משנה איך. אנחנו כועסים עליו. ונניח שהוא ביקש סליחה. זוכרים את התפיסה המוטעית שציינתי למעלה? יום כיפור, ואולי המונח 'לבקש סליחה' איבד משהו קטן בדרך. והוא הלמידה מטעות או "הלקח". כפרה לא מחליפה סליחה. כפרה משמעותה "החלפה". אנחנו מעבירים את כל החטאים שלנו ל"שעיר לעזאזל" (התרנגולת/כבש) והוא מקבל את העול שלנו במקומנו. מסקנה, עשית משהו לא בסדר – תמצא שעיר לעזאזל / תבקש סליחה והכל יהיה בסדר. מזכיר לי את מדיניות ה"גינוי" אחרי פיגועים.

מה שאנחנו, בני האדם, מפספסים בתהליך הזה הוא החלק החשוב ביותר של הסליחה. החלק שבו למדתי לקח או חשבתי, הבנתי, הסקתי מה עשיתי לא נכון ומה עלי לשנות כדי לא לחזור על הפגיעה. הרי אם לא חשבתי על העניין, לא ניסיתי לחשוב מה נכון לעשות במקום אותו מעשה אני עלול לעשות את אותו המעשה שוב, ובהכרח לפגוע שוב. כדי לבקש סליחה באמת אני צריך לחשוב בעצמי, או יחד עם זולתי, מה צריך להיעשות אחרת. מה צריך להיות ולקרות בצורה שונה בפעם הבאה. רק אז יהיה ערך מלא לסליחה שאבקש.

לפיכך, חשוב שיהיה ערך ומשמעות גם לסליחה שאני סולח… שכן, צריכה להיעשות מחשבה גם כשאני סולח, כיצד אני יכול שלא להיפגע בצורה כזאת או מאדם זה שוב. מכיוון שסליחה בין אדם לאדם אינה "לשכוח ולמצוא שעיר לעזאזל שיקח על עצמו את העול". כאשר מדובר על סליחה בין אדם לחברו, ואפילו אם אינו חברו, אנחנו לא באמת שוכחים. לכן חשוב להסיק מה יקרה אם המקרה או הפגיעה ישנו.

למשל, בעל ואישה רבים, הם תמיד רבים אותו דבר. (לריב ביניהם יש דפוס קבוע). בשלב מסויים של הריב אחד מהם אומר משהו פוגע, הצד השני משתתק, וכעבור כמה ימים הם ממשיכים כרגיל. ככה הזוג הפגוע הזה יכול להמשיך לחיות שנים. ואולי ביום כיפור הם אפילו יבקשו סליחה. וימשיכו לחיות עד ש… עד שישבר לאחד מהם, והוא או היא יעשה משהו. מה? אין לי מושג, יגיד משהו, יעשה משהו, יקום לאן שהוא. ויכול להיות שהוא לא יעשה כלום… העניין הוא שגם כאשר "לא עושים כלום" זה לא אומר שלא קורה שום דבר. אנו סוחבים איתנו את המרמור המצטבר, את חוסר הנעימות, את חוסר הסבלנות.

ביעוץ זוגי יגיעו אלינו לא מעט זוגות שסוחבים את המרמור הזה. את העול הזה שיכול להיות עצום. הם לא באמת שוכחים ומצד שני הם לא עושים שום שינוי. לא שינוי בהתנהגות ולא שינוי בלמידה. והעול הזה מעיב ומכאיב. ומה שהם צריכים לעשות בעצם זה להתחיל לחשוב מה הם צריכים לעשות אחרת. האם אנחנו מוכנים לספוג את היחס הזה? כמה זמן עוד אנחנו מוכנים לספוג אותו? ואיך הספיגה הזו מועילה לנו, אם בכלל?… ומצד שני מה אני יכול לעשות אחרת. האם אני חייב לפגוע? מה אני מנסה לומר? איזה מסר אני מנסה להעביר? האם הוא עובר? מה המסר שמתקבל בפועל? באיזה צורה אני יכול להעביר את המסר שלי כך שגם תמנע הפגיעה וגם המסר יעבור.

הפקת הלקחים בתהליך הזהמשמעותית ביותר. היא זו שגם מאפשרת את הבחינה האם ואיך לסלוח לאותו אדם. שכן אם עשיתי מעשה שפוגע בזוגתי, ואני לא רק מתנצל אלא פועל לשינוי ומתנהג בצורה שונה אזי אני לא רק מתכוון לשינוי, אני מיישם אותו בפועל. וה"המשך הלאה" שונה מפשוט לתת לדברים לשכוח עד הפעם הבאה. כך גם הפוגע וגם הסולח יכולים להעריך את הסליחה ואת התהליך שלה.

עכשיו, כשהבנו את החלק הזה, בואו נתקדם ונקשה. יגיע אלינו זוג שאחד מבני הזוג בגד. הדרך לא באמת משנה. עבור אחד בגידה נמדדת כקיום יחסי מין מלאים, ועבור אחר מספיקה שיחה מחוייכת עם אדם אחר כדי לחוש נבגד. עכשיו בואו נבחן את מעגלי האשמה והסליחה שצריכים להתקיים במערכת כזאת.

הצד הנבגד חש פגוע, וכועס על הצד הבוגד. וכפי שאנחנו (ולא תמיד הם) יודעים כועס גם עצמו.

הצד הבוגד נתפס כבוגד. כועסים עליו כי בגד, כועס על עצמו כי עשה טעות, כועס על עצמו כי נתפס, כועס על הצד השני מכל מיני סיבות.

למצב הזה יש כמה סיומים ידועים מראש. מבקשים סליחה וממשיכים הלאה. פעמים רבות במצב הזה הבגידה חוזרת, ולפעמים לא. עושים סצנה עצומה, ריב גדול, מאיימים לעזוב את הבית, נעשה שינוי וממשיכים הלאה.

כשמדובר בבגידה פעמים רבות לכל הצדדים מובן מאליו שיש צד אחד אשם, ולכן רק הצד הזה צריך לעשות שינוי. ולפני שמי מכם ממהר להסיק מסקנות מה אני מנסה לומר, אני באמת לא בא לדון באשמה. מכיוון שסליחה לא קשורה באשמה. היא קשורה בהאשמה. הרי אם הצד הבוגד לא חש אשם (כי מבחינתו לשוחח שיחות מחויכות ונעימות עם אנשים אחרים זה בסדר) זה לא מונע מהצד השני לחוש נפגע ולהאשים. ולכן הסיפור שלנו הוא לא אשמה אלא האשמה. עניין נוסף שעולה פעמים רבות סביב הנושא הוא לא רק עניין ההאשמה, אלא גם הלגיטימציה להאשמה. האם יש לי לגיטמציה להאשים, כאשר חוסר מתן הלגיטימציה לרוב יושב על כס המלכות של האשמה עצמית. הרי אם אנחנו אשמים אין לנו לגיטימציה להאשים.

וכשאנחנו מדברים על האשמה, שימו לב כמה מעגלים של האשמה קיימים, וכמה אפיזודה כזאת מורכבת.

כשזוג מגיע לייעוץ זוגי, הוא מגיע, בדרך כלל, כדי לסדר את העניינים ולהישאר ביחד. יש זוגות שמגיעים כדי לקבל אישור להיפרד. לא בהם עסקינן.

אז בעבודה שלנו, כאשר מגיע אלינו זוג שבו אחד הצדדים פגוע ואחד הצדדים מאשים, לאחד הצדדים אין לגיטימציה להאשים. התפקיד שלנו הוא קודם כל לעסוק בכאב, בכאב הזוגי ולא הפרטי. ברצון, הזוגי ופחות הפרטי ובלקחים, האישיים והזוגיים.

מעגל נוסף של אשמה הוא האשמה העצמית..עליו נדבר בהמשך…