התואר "מורה לחיים", תואר שהפך למותג, נוצר לפני הרבה שנים במשרד החינוך. אני רוצה לדבר על מורים אחרים לחיים, ואפילו יותר מזה, על התלמידים של המורים האלה. מורה הוא דמות מאוד חשובה. מילה שלו היא מילה. והתלמיד, גם כאשר הוא מתריס, גם כאשר הוא "שונא" ללמוד או שונא את המורה, עדיין מחשיב את מילתו.
לפני הרבה שנים ישב אצלי תלמיד בעייתי, חסר ביטחון עצמי, וחמוד. ממש ממש חמוד. אני מתבונן באבחון ורואה ילד מחונן, עם יכולות עצומות, ילד מקסים ומשתף פעולה, ואני שואל אותו, איפה הילד הבעייתי הזה? אני לא מצליח להבין. ואז הבחור מספר לי שאיפה שהוא בכיתה ג' הוא היה ילד "מתחכם", שאהב לענות נכון ואהב להיות חכם. "תמיד ידעתי מה לענות גם כשהמורה לא ידעה, ולפעמים הייתי מתקן אותה. יום הורים אחד היא אמרה לי שאני מתחכם וששום דבר לא יצא ממני. ואתה יודע, היא צדקה, אתה רואה, הנה אני בעייתי!"
לבחור המקסים הזה הצטרפו רבים אחרים: "אם תגיע למב"ר תגיד תודה לאלוהים", "מי בכלל רוצה להיות חבר שלך?" "לך תהיה נהג משאית כמו אבא שלך, כי פה אין לך מה לעשות…" "בשביל מה באת, גם ככה לא יצא ממך כלום" "אתה עצלן" "אתה לא תצליח…" ועוד כהנה וכהנה.
לכל אחד מהתלמידים האלה שפגשתי היה מסלול דומה. היתה סדרה ארוכה של כשלונות, כאילו המורה צדק/ה, ברמה שהיה אפשר לחשוב שהילד לקח על עצמו פרויקט להוכיח שהוא אכן כישלון. לא אחת אפשר למצוא את התלמידים האלה עושים בעיות שכביכול לא קשורות אחת לשניה. מחסירים ימי לימוד, נכשלים במבחנים וכדומה.
וכל זאת במקביל ללווי ולהרבה הדרכה…
לשמחתי, זכיתי לראות את התלמידים האלה מבינים שהכשלון הוא לא שלהם. וראיתי אותם מצליחים להתעלות מעל הדוגמתיות של המורה לקחת את מה שאמר – ולהוכיח את ההיפך. להצליח להגיע למקום משמעותי בחיים ולהאמין בעצמם.
לצערי, ההיכרות שלי עם התלמידים ועם המורים הללו (בדרך כלל היכרות אישית) מעידה על העובדה שהמורים שאמרו את המשפטים האלה אינם חלק מתוכנית חינוכית שהאג'נדה שלה היא – "סרס את התלמיד כדי להניע אותו קדימה." שכן אז היה להם מה לומר להגנתם…
בנוסף, למי שחושב לקחת את ה"גישה" ולחקור אותה, אני יכול לסכם עבורכם את המחקר כבר עכשיו. אם נחקור לעומק את הלמידה של הילדים המקסימים והחכמים האלה, רובם סחבו על גבם את הפגיעה מאדם שהיה משמעותי בחייהם ולמדו להתמודד עם ההשלכות שלה בדרך זו או אחרת, ולמדו גם שיש אנשים אחרים שעזרו. לכולם נותרה צלקת..
אם אתם שואלים אותי, בעולם מלא באופציות לצילוק אפשר שהמבוגר המשמעותי בחיי הילד לא יהיה זה שיצלק אותו.. אלא זה שילמד אותו להאמין בעצמו.
הנה לנו פוסט רב רבדים – הפשטני המספר את הסיפור ואת מוסר ההשכל הנגזר ממנו, והדרשני שמספר לנו סיפור של רגש מול פגיעה. כי כל אחד זולתנו הוא מורה (מסויים) לחיים!
אני מקווה שהפוסט הזה נגע בכם במקום הנכון. ואתם, שהייתם הילדים שנפגעו ממורה כזה, אני מקווה שתזכרו שזאת לא אשמתכם.