#פוסט לא ערוך לשונית
#פוסט מורכב.
נכון, יכול להיות שקיבלתם את הפוסט הזה כעדכון מהבלוג או שאולי הגעתם לפה במקרה כי חיפשתם משהו. אתם עדיין יכולים ללמוד משהו מהפוסט הזה כי יש מצב שיום אחד תיהיו חברים של מישהו או מישהי שיספרו לכם שהם בטיפול בעקבות טראומה שעברו באיזה שהו שלב בחיים שלהם. ולצורך העניין זה יכול להיות שזה משהו מהצבא, או מהילדות והם מתחילים טיפול.
הפוסט הזה מוקדש לכל החברים של המטופלים והמטופלות שלי. אלה שהגיעו לפגישה, נתנו יד או כתף והיו חלק מהתהליך. וגם למי שעדיין בתוך התהליך ועדיין לא ממש מבין מה עובר על החבר/ה שלו.
ולפעמים כחברים אנחנו ממש רוצים לעזור וממש רוצים לעשות את הדבר הנכון וממש רוצים להיות שם עבור החבר שלנו. וזה תמיד לא נעים.
אני רוצה להתחיל מזה שמעבר שאני מטפל בחברה ששרדו כל מיני מצבים מאוד מורכבים בחיים שלהם, גם אני חבר של. ולהיות חבר של זה לא פשוט. כל הרגשות והתחושות שמציפות אותך, הרצון לעזור שמהול בהרבה אהבה ואכפתיות לחבר שלך הופכות לתמהיל לא ממש נוח לעיכול. ולא תמיד יש מישהו שמסביר מה נכון ומה צריך לעשות.
מה שכן אני חושב שיש כמה דברים ששווה לדעת. בתמצית:
- הכי חשוב זה להמשיך להיות חברים גם אם זה הכי לא נראה ככה בעולם. החברות לא נמדדת בשום דבר פרט להיותה חברות.
- לא משנה מה תעשו, יש מצב שזה לא יתאים לחבר/ה שלכם. יכול להיות שזה היה מתאים אם הייתם עושים את זה אתמול, או לפני חמש דקות, יכול להיות שעכשיו זה לא מתאים.
- כשמשהו לא מתאים, אתם לא תמיד תדעו. לפעמים זה יראה שזה היה מתאים ולפעמים תגלו על זה רק אחר כך או אחרי עשר שנים.
- העוצמות של הרגשות במהלך תהליך טיפולי יכולות להיות מאוד גבוהות. לכן שמרו מאוד טוב על סעיף 1! לא משנה מה ואיך נאמר.
- לפעמים החבר/ה שלכם ינתק מגע לתקופות ארוכות.
- אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא נכון. לכן תהיו עצמכם הכי שאתם יכולים.
- כל עוד אין סכנה אל תקחו בעלות על מה שלא שלכם גם אם זה נראה לכם נכון.
שני הסעיפים הכי חשובים לדעתי הם הראשון והאחרון.
כשחברים כל הכתוב בשאר הסעיפים עלול ליצור תחושה של התרחקות החברות וכו. עלולה להתעורר הרבה מאוד דאגה, ורצון עז לעזור. ואז לא מעטות הפעמים שחברים רוצים לעשות משהו. ולפעמים המשהו הזה כולל לעשות משהו במקום החבר/ה שלהם. לכן חשוב שלא משנה מה קורה, אם אתם חברים טובים. חשוב לא לנטור טינה. להשאר חברים, ולחזור לקשר כשאפשר.
ויותר חשוב מזה, כל עוד אתם לא חוששים שהחבר/ה שלכם נמצא בסכנה אל תקחו בעלות על התהליך שלו. כלומר, לא צריך להכריח אותו/ה לעשות דברים או לעשות דברים במקומם. כמו למשל לדבר עם בני הזוג/הורים/רופאים וכו. תחשבו על זה שהרבה פעמים מצב של פוסט טראומה הוא מצב של איבוד שליטה, או מצבים שבהם מישהו חיצוני כפה משהו על החברים שלכם. בין עם זה קרב עקוב מדם או כפיה פיזית כזו או אחרת. לכן, אחד החלקים המורכבים בתהליך הוא לקבל שליטה בחזרה על החיים שלך. ואת זה קשה לעשות עם חברים שלך עושים את זה בשבילך.
נכון יכול להיות שהחבר/ה שלכם שיתפו אתכם בסוד. ויש מצב שהסוד הזה סוד לא טוב. הסוד הזה הוא הסוד של החברים שלכם. מכיוון שהם אנשים בוגרים הסוד הזה שלהם. וחשוב שהם יעשו איתו תהליך, וכל עוד לא ביקשו ממכם לספר אותו וכל עוד הם אינם בסכנה זכותם להמשיך לשמור על הסוד ולעבור איתו תהליך.
חשוב שתדברו עם החברים שלכם, תוודאו מה נכון להם ומה פחות. למה הם זקוקים ולמה פחות. אני באופן אישי מעדיף מצב של שקיפות גם כשהיא מעיקה, היא מאפשרת תחושה יותר טובה של שליטה, ומאפשרת שיח. אז יכול להיות שתקבלו סירוב ועוד סירוב, ואולי לא ירצו לשמוע אתכם. תשארו שקופים, ואל תסתירו.
תהליך יכול לקחת כמה שנים. יכול להיות שבשנים האלה ניסתם ליצור קשר, לפעמים נוצר ולפעמים קיבלתם דחיה. ויכול להיות שפתאום אחרי כמה חודשים/שנים תקבלו טלפון ממישהו שלא דיבר אתכם הרבה מאוד זמן. לא בטוח שזה יהיה פשוט ויכול להיות שהוא לא ירצה לשתף במה שעבר עליו בשנים האלה. ויכול להיות שתרגישו שזה מעיד על איכות החברות שלכם. אז זה לא. להפך. מה שמעיד על איכות החברות הוא האפשרות להיות מי שאני בוחר להציג את עצמי ולא מה שמצופה ממני.
אל תפחדו לשאול, אל תפחדו לדבר, החבר/ה שלכם שרדו דברים גרועים מזה ואתם אוהבים אותם על מי שהם.
הפוסט הזה כללי מאוד. ואני חושב שמה שחסר פה זו האמירה האישית של החבר/ה שלכם. אז אולי לגבי מה חסר פה שווה שתשאלו אותם (וגם תשאירו פתח לשינויים למקרה שמחר יחשבו על משהו נוסף.