בכל נער ובכל אדם כזה יש ילד. ילד, שבכל ליבו רוצה שההורים שלו ייקחו אותו חזרה אליהם הביתה. ישאלו אותו איך היה, יקשיבו לסיפור שלו על היום או על אתמול. שהם יהיו נוכחים עבורו, לא יותר מזה. הילד הזה, שרוצה את הוריו, לא ימות לעולם. גם לא אחרי שההורים שלו ימותו. גם אם משפחה אחרת תאמץ אותו הוא ישתוקק להוריו (ואני לא מדבר על ילדים שאומצו בגיל צעיר. זה נושא אחר).

בכל הקורסים שלי אני נוהג להגיד: ילד, לא משנה כמה התעללו בו, תמיד יחזור הביתה. ולצערי אני מכיר לא מעט דוגמאות. אז תחשוב כמה הילד שלך רוצה לחזור הביתה (גם אם זה רק רגשית, כי הוא כבר שוכר דירה…). והוא זקוק להיות ילד שלך. לא של מישהו אחר.

המשימה, על פני השטח, לא ממש מורכבת. רגשית – קצת יותר. שב עם הילד שלך. שים את הטלפון בכיס, דחה את קריאת העיתון עד אחרי הפגישה, ושב עם הילד שלך, ותשתוק. אם יש לך משהו  קטן לספר ספר אותו – ותשתוק.

פעם בכמה ימים סמס לילד שלך שאתה אוהב אותו/מתגעגע אליו. גם אם הוא לא עונה.

קבע אתו פגישה בכל מיני מקומות… לך לבקר אצלו בבית גם אם זה אומר לשבת על המיטה שלו כי זאת רק דירת חדר. לך אתו לים, שב אתו על החול ותקשיב מה יש לו לספר. ואולי פשוט תשב אתו ותהייה אתו.

אני יודע שרגשית זה לא תמיד פשוט. לפעמים יש לנו משקעים, לפעמים אין לנו סבלנות, ולפעמים אין לנו זמן… אף אחת מהסיבות האלה לא מחקו את הילד שלנו מהמציאות שלנו. ובטח שלא מחקו את הצורך שלו לדעת שאנחנו שם. בשבילו.

והנה נקודת מבט נוספת. שאולי ראויה להיכתב במקביל. או אפילו לפני : הורה יקר אתה מפסיד את הילד שלך. יש לך ילד מרתק ומדהים, נבון ומיוחד. הוא עומד לעשות כמה דברים חשובים בחיים שלו. לגעת בכמה נשמות, לעזור לכמה בני אדם. אם לא תכיר אותו איך תדע? אם לא תקשיב לו איך תשמע? איך תוכל להתרגש מכך?

אל תפסיד את הילד שלך. שב אתו, תקשיב לו. לפעמים זה יהיה משעמם. לפעמים זה יהיה מצחיק. וזה תמיד תמיד יהיה משמעותי.

יש ילדים שבשלב מסוים הולכים לטיפול. טיפול עולה כסף. המטפל מרוויח משהו הרבה יותר גדול מכסף. הוא מרוויח היכרות מעמיקה עם הילד שלך. מקשיב לו ושומע את שעל ליבו, את מעלליו ועל מעשיו. גם מטפל שאינו מדבר מתרגש, מתגאה. יכול להיות שיש מטפל שמתרגש ממש עכשיו מהילד שלך. ממעשיו המשמעותיים והמרגשים ומעצם היותו אדם מיוחד ומרגש.

יכול להיות שמה שהוא עושה לא יעשה כותרות בעיתון. יכול להיות שהוא סתם מתנדב היום ועוזר למישהו בלי לספר לאף אחד. או שהוא פשוט חושב היום על העתיד שלו ולא כותב על זה ספר. יכולים לעבור חיים שלמים ולא תדע מה קורה עם הילד שלך. אתה זקוק לו. הרבה יותר ממה שאתה מוכן להודות.

יכול להיות שיש לך עוד ילדים או אפילו נכדים. זה הרבה לזכור, הרבה להשקיע. אבל זה מה שאתה זקוק לו. הילדים שלנו הם ההמשכיות שלנו בעולם. דרך אחת צנועה להשאיר משהו בעולם רגע לפני שאנחנו עוזבים אותו. לדעת איך ולאן הדרך הזו מתפתחת גדלה ותורמת זאת זכות גדולה, שיכולה להיות מאוד הדדית.

לו רק היה זה מציאותי ולא מעיק, הייתי עוזב את כל עיסוקי וצופה בבנותי כל יום בלימודים, בעבודה, באימונים ובכל מה שהיה מתאפשר. משקיע את זמני בלהקשיב ללבטים שלהן, לדילמות, להתרגשויות…