התקופה האחרונה והחיים בכלל מלאים באי ודאות בספר "מומו" של מיכאל אנדה (הסיפור שאינו נגמר) יש שתי דמויות המלוות את מומו בהרפתקה שלה. מספר הסיפורים (שברח לי שמו) שדרכו להתמודד עם היום יום וחוסר הודאות היא להמציא סיפורים נפלאים אותם הוא מספר לכל מי שרוצה לשמוע סיפור טוב. יש לו דמיון, והוא כריזמטי ומצחיק, השפה שלו עשירה וקולחת. ואנשים מתגודדים סביבו ומקשיבים לסיפוריו. הדמות השניה היא בפו מטאטא הרחובות. בפו הזקן איש פשוט וכשנשאל איך הוא מתמודד הוא מספר שלפעמים יש רחוב ארוך שלא רואים לו את הסוף. ממשיך בפו ומסביר שעם הזמן למד שככל שינסה לטאטא יותר מהר ויותר במרץ כך יראה הרחוב ארוך יותר וסיומו רחוק יותר. הדרך שמצא הייתה לא לחשוב על הרחוב, על המהירות או על יעילות והספק. הדרך שמצא הייתה לחשוב על הנשימה הבאה, על משיכת המטאטא הבאה, על הצעד הבא.

את שני האדונים הנחמדים האלה מצליחים גנבי הזמן לפתות בסופו של דבר, את מספר הסיפורים קודם, על ידי תהילה והכרה. ואת מטאטא הרחובות אם אני זוכר נכון באמצעות הדאגה לילדיו ונכדיו.

אני חושב שהמסר בחלק הזה של הסיפור (כי יש עוד המון), הוא ששתי הדרכים יעילות בהתמודדות עם חוסר הודאות.

אנחנו יכולים לספר לעצמינו ולסביבה סיפורים, ומעשיות בכל מיני דרכים. ואנחנו יכולים להתמקד בנשימות וברגע הזה. כנראה שכל אחד ומה שעובד לו. זו תובנה חשובה מכיוון שכנראה שיש יותר מדרך אחת להתמודד באופן אישי עם חוסר הודאות. ואולי יש בזה משהו ראשוני מאוד.

וליד כל אלה יש לנו את מומו. שמחד מקשיבה לסיפורים, ושואלת שאלת, מאידך חיה את הרגע ולא חושבת על מה יהיה מחר (כמעט בהתרסה). את מומו לא מצליחים גנבי הזמן לפתות, היא לא עושה שום דבר מיוחד כדי להתנגד להם או משתמשת באיזו טכניקה מיוחדת אלא פשוט לא מפסיקה להיות קשובה ולשאול שאלות. גם היום או בכל תקופה בה יש חוסר ודאות אנחנו מחפשים את הדרכים המודעות יותר והמודעות פחות להתמודד עם חוסר הודאות. מי מי שמספר סיפורים, נאחז בעיתונות ונשען על המידע שניתן, יש מי שמתנגד ומוצא תיאוריות אחרות שמתאימות לתפיסת עולמו. יש מי שלוקח על עצמו לנשום ולהרגיש את הרגע. ובשלב מסויים את רובינו, חוסר הודאות הכוללת והתנועה של הסביבה משפיעות עלינו, לפעמים ננסה לעבור גישה ואולי מלהיות ברגע ננסה לספר לעצמנו איזה סיפור ואולי נעצור את המרוץ אחר קריאת העיתונים וההדבקות לתקשורת ונחיה את הרגע. הפחד מלפול, לאבד הזדמנות או אפילו לא לעמוד בציפיות של הסביבה יכריעו אותנו. ככול שחוסר הודאות יגבר ויתארך כך חוסר הנוחות שלנו יגבר. ואנחנו כילד הרוף אחרי כדור נקפוץ יחד איתו וננסה לתפוס כל טיפת ודאות שנוכל לתפוס. כשבעצם ככל שנמתין, נתבונן על הכדור, נשאל שאלות ונקשיב נוכל לראות מה קורה ומה כיוון הנפילה ונוכל לראות בסופו של דבר לראות איפה הכדור נעצר. אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני מי שבוחר להקשיב ולשאול שאלות היא שבמהלך האירועים עלולים להתפס כמי שיושבים על הגדר, ושאלות עלולות לתת תחושה של התנגדות לכל גישה מכיוון "שמה אתה שואל שאלות, תעשה מה שאומרים לך". או במילים אחרות, תקפוץ אחרי הכדור. ולנו אין ברירה לפעמים המציאות, העומס והלחץ האישי והסביבתי יכריעו ואנחנו ננסה לקפוץ אחרי הכדור ולתפוס אותו. ולפעמים נצליח לעצור לראות לאן הוא מתגלגל ולהערך בהתאם לכך. בהתמודדות עם החוסר ודאות מעורבים הרבה מאוד רגשות והרבה מאוד תנועות פנימיות וחיצוניות. קשה מאוד להתנהל בקו אחיד רציף וקבוע. לכן כשאפשר לעצור עוצרים, כשקשה קופצים לפעמים נתפוס משהו, לפעמים נכשל מה שחשוב זה שברגעים שאנחנו מצליחים להקשיב, נצליח גם להיות סלחניים לעצמינו. גם אם לרגע קט.