מזה זמן רב אני רוצה להגיד את הדברים האלה, ובתקופה האחרונה הנסיבות הציפו את הצורך לכתוב את המאמר הזה… יצא קצת ארוך תשארו איתי 🙂
מאז שאני זוכר את עצמי, אני בחור מלא, וכשאנשים פוגשים אותי, ובמיוחד אנשים שלא ראו אותי זמן רב, הברכה הרווחת היא "וואו שחף איך רזית!!" המהדרין גם מקפידים לפלוש למרחב האינטימי שלי ולהדק את החולצה על בטני כדי להדגיש את האמירה. האמירה הזאת נאמרה על ידי אותם אנשים פעמים כה רבות, שבשלב מסוים התחלתי לתהות עם עצמי איך הייתי אמור להיראות אם אכן רזיתי בכל פעם… שכן אם אדם מסוים פוגש אותי 10 פעמים בשנה, ובכל פעם רזיתי באופן משמעותי, בסוף השנה אני אמור להיות ממש רזה באופן יחסי וכך בשנים הבאות… בשלב מסוים אולי אפילו אעלם.
מחוסר הנעימות לעמוד מול אותם אנשים פעם אחר פעם לקבל את האמירה הזו, מבלי שמשהו באמת השתנה (אני מכיר את עצמי אחרי הכל, והעובדה שהם ממשיכים לטעון שרזיתי מצביעה על כך שכנראה בפגישה הקודמת הייתי שמן יותר…) אז מכיוון שכלום לא השתנה ניסיתי לחפש סיבות שונות מדוע אנשים ממשיכים לטעון שרזיתי: אולי הם רצו לרזות בעצמם, או רצו שאשים לב לכך שרזו. אני, לצערי, לא ניחנתי ביכולות שקילה מרחוק, והאמת שהעניין גם לא מעסיק אותי (אלא אם אני מתחיל לראות עצמות בולטות אצל תלמידים ותלמידות והאורות האדומים של היועץ מתחילים להידלק אצלי…). סיבה נוספת היא אולי אנשים חשבו שהעניין מעסיק אותי (אני לא יכול לדמיין למה, מעולם לא פתחתי שיחה ב"אני מרגיש שמן" או "אני רוצה לרזות", ומעולם לא השתתפתי בתכנית דיאטה או ניסיתי לרזות). אחת התובנות האחרונות שלי היא שאנשים פשוט זוכרים אותי שמן יותר ממה שאני. אולי בגלל שיש לי נוכחות מאוד בולטת או פשוט כי אני בחור גדול, ועם הזמן הזיכרון שלי בראשם גדל… ואז כשהם פוגשים אותי אני קצת יותר קטן ממה שהם זכרו.
מחשבה נוספת שעלתה לי בכלל על עניין ההרזיה, בלי או אולי עם קשר מסוים אלי. העולם שלנו מלא בעושר רב מאוד. הרבה מאוד מוצרים, הרבה מוצרי מזון, הרבה תחליפים והרבה תחליפי מזון… כשאנחנו נכנסים לסופר העושר שיש בו מבלבל אותנו ומסיח את דעתנו. כך גם כאשר אנחנו נכנסים לחנות צעצועים או אפילו לחנות ספורט. אנחנו מזמן לא קונים כי אנחנו צריכים. אנחנו צורכים כי אנחנו רוצים. העומס היומיומי מבקש מאתנו לפצות בצריכה. {אנחנו לא צורכים כי אנחנו צריכים}.
אם נתייחס רק להרזיה, יש כמה נתונים, שאני לא זוכר באופן מדויק, מכל חברי שכן השתתפו בתכניות הרזיה כאלה ואחרות, השתתפו בקבוצות וכו'. הקשבתי להם הרבה, למדתי את הנושא דרכם והגעתי למסקנה שהתמצית שלה היא פרסומת לחדרי כושר – הרזיה היא מוצר צריכה בדיוק כמו קורנפלקס… גם היא צריכה להיגמר כדי שנוכל לצרוך אותה שוב. גם בספר "בשורות טובות" מסופר בקצרה שרוכב האפוקליפסה "רעב" הפסיק להרעיב את האנושות על ידי השמדת יבולים וכו', אלא פשוט התחיל למכור להם תכניות הרעבה…
כדי להרחיב ולהעמיק טיפה את נקודת המבט הזו אני מבקש לצאת מתוך נקודת הנחה שהמבנה של רוב בני האדם (לא של כולם) נקבע עד גיל מסוים, ולא משנה עכשיו עד איזה גיל (ברחם או שלוש…). העניין הוא שמבנה הגוף אצל רוב האנשים הבוגרים קבוע.
הנחת ייסוד עליה מתבססת ההנחה הקודמת היא שאחוז מאוד גבוה מהאנשים שמרזים חוזרים למשקל הקודם שלהם, ואפילו מעלים קצת אחרי כל דיאטה.
הנחת ייסוד נוספת, ואולי הכי חשובה, היא ההגדרה של המונח "רעב". כאשר אני מדבר על רעב או על "לגווע" אני לא מדבר על ההרגשה שאנחנו מרגישים אלא על הגוף שלנו. שכן הגוף שלנו יכול להיות שבע ואנחנו נחוש רעב ולהיפך: הגוף ירגיש רעב ואנחנו נרגיש שובע. ולכן אדבר על ההשפעה הגופנית ולא על התחושה.
הנחת ייסוד אחרונה היא (וזה גם מוכח מחקרית) שפרסומות ומדיה מורידים את הביטחון העצמי שלנו. היום גם לתכניות ראליטי נבחרים אנשים בעלי מראה ובעלי תכונות המשרתות צרכים להעברת מסר – יפה, מכוער, מוזר, מגוחך… כשאנחנו צופים בתכניות האלה הביטחון העצמי שלנו יורד, בחיים לא נראה כמו ההיא בפרסומת של הזה…
ואז אנחנו רואים פרסומת שמעודדות אותנו לצרוך הרזיה, ואנחנו נכנסים לתכנית. זה לא ממש משנה לאיזו תכנית אנחנו נכנסים, או אם אנחנו הולכים על "עשה זאת בעצמך". אנחנו מתחיילים להרעיב את הגוף שלנו. אנחנו מפצים על תחושת הרעב בשתייה של נוזלים ובאכילה של מאכלים שלא ממש מתעכלים, ואנחנו חשים שובע. הגוף שלנו גווע ברעב ולאט לאט מתחיל להשתמש במאגרים שלו ואנחנו מתחילים לרזות. אנשים מתחילים לציין את זה בפנינו כמחמאה ואנחנו ממשיכים להרעיב את הגוף שלנו וממשיכים לרזות. ואם הקיץ נגמר, החתונה הסתיימה או שסתם אכלנו עוגה ממש טעימה, אנחנו מרגישים שנשברנו והגוף מתחיל למלא את המאגרים שלו מחדש. אנחנו חוזרים לנקודת האפס. ואז לקראת הקיץ הבא, או בחתונה הבאה, נוכל לצרוך הרזיה שוב.
יש גם מי שכוח הרצון שלו לא מספיק חזק ונמצא בסכנת חיים. ואז הוא עובר ניתוח. מקטינים את הקיבה שלו ב-90% והוא מתחיל לחיות מחדש עם קיבה של תינוק. הוא לא מרגיש רעב, אז הוא לא אוכל הרבה. בפועל הגוף שלו גווע ברעב. השערות שלו נושרות, הוא נחלש ולוקח הרבה זמן עד שהגוף חוזר לעצמו. ואז אם הוא לא ממשיך להרעיב את הגוף גם אצלו עלול נפח הקיבה לגדול חזרה לגודל המקורי שלה והוא יחזור וישמין…
אני חושב שחובה לציין גם את המהדרין, שמגדילים עשות (הולכים עד הקצה) ועוזרים לעצמם להתרוקן בקלות. לא עם משלשלים כי זה אסור, אלא באמצעות טכניקות שהתיאורים הפלסטיים או השמות שלהם מיותרים…
עכשיו… אני לא רוצה להשאיר חורים בעלילה… אז מי הוא אותו אחוז קטנטן שכן מצליח לשמור על המשקל שלו? התשובה לכך פשוטה: כל מי שזאת העבודה שלו, או מקבל על כך שכר (ולא בהכרח כספי). כדי לבחון את ההנחה הזו שימו את יום העבודה שלכם על שולחן הניתוחים בבקשה. בשביל מה משלמים לכם? לראות חשבונות? לכתוב קוד? לבנות ארונות או לנקות צינורות? מה היה קורה אם היו אומרים לכם שתמורת אותו שכר בדיוק כל מה שתצטרכו לעשות זה להיות יפים? מה אם היו אומרים לכם שתמורת שכר משולש כל מה שאתם צריכים להיות זה תמונה על פוסטר מידי פעם? האם הייתם מסוגלים לעשות שינוי בעצמכם ולהפוך את מה שהיום הוא לא פחות טוב אלא רגיל?
התשובה היא שברור. אם היו משלמים לכם היום 30-40-50 אלף שקל רק בשביל להיות יפים ולעמוד ברף חיצוני של יופי הייתם יכולים לעשות את זה. היה לכם זמן ללכת כל יום לחדר כושר, וכסף לרכוש רק תחליפי מזון שיאפשרו את ההרזיה התמידית וכו… וכל זמן שזה היה התנאי – הייתם עומדים בו.
קחו, למשל, כמה מפורסמות שהתחילו כמלאות, ואז התחילו לקבל שכר עבור המראה שלהן (לא חס וחלילה עבור הכישרון שלהן) והיום הן רזות ושומרות על הרזון שלהן. אני לא מכיר אותן אישית, אז אין לי מושג איך זה השפיע עליהן באמת ומה זה אומר.
למרות כל המסקנות האלה אנשים פשוט ממשיכים לברך אותי בכל פעם "וואו איך רזית", והם באמת חושבים שזאת מחמאה. מעבר לעובדה הבטוחה שלא רזיתי לא ראיתי את זה כמחמאה, אלא כחוסר קבלה שלי כפי שאני.
טוב… לא בדיוק. לאחרונה באמת רזיתי קצת בגלל בעיה בריאותית. גיליתי שאני רגיש לכמה סוגי מזון, והרגישות הזו השפיעה, וכפי הנראה הוסיפה כמה קילוגרמים למשקל שלי. ואני בכלל לא ניסיתי לרזות. לא אכלתי פחות ממה שאכלתי קודם, פשוט הפסקתי לאכול דברים שגרמו לי כאב בטן והחלפתי אותם באחרים. וגם עכשיו אני לא נראה כמו דוגמנית, בטח שלא רזה כמו אחת… אני חייב לציין גם שלא הרגשתי שלא בנוח עם המשקל הקודם שלי. לא בשנים האחרונות לפחות.
עקב ההרזיה שלי הברכה הזו הדגישה עוד יותר עד כמה אנשים מתבוננים על העטיפה ועד כמה היא חשובה עבורם. ויותר מזה: גם אחרי שהתייצבתי על משקל חדש, כמה קילוגרמים פחות מהמשקל הקודם, עדיין אותם אנשים ממשיכים להעיר לי שאני ממשיך לרזות. משהו פה לא נכון… גם אחרי שהסברתי לאנשים שההרזיה הזו היא בגלל הבעיה הרפואית הם רק השתוממו, כאילו היו שמחים לקבל בעיה רפואית שכזו רק כדי שיוכלו לרזות – כאילו שאני יכול לאפשר להם לצרוך את הבעיה הרפואית שלי.
לאחרונה התחלתי לעבוד עם בחורה מיוחדת מאוד. סיפור החיים שלה בהחלט אחד מסיפורי החיים המאתגרים, ואחד הדברים שאנחנו עובדים עליו הוא הבולימיה שתוקפת אותה מידי פעם ומפריעה את שגרת החיים שלה. אני לא מומחה לעבודה עם הפרעות אכילה. את הנושא הזה מעולם לא למדתי לעומק. לכן, התחלתי ללמוד את הנושא בעקבות העבודה עם אותה בחורה. ולמדתי שעם בולימיה אפשר להתמודד. אחד האתגרים הוא, שאחרי שגירשנו אותה מחיינו היא עלולה לחזור כאורחת לא רצויה (מטאפורה של דורי לוי שאהבתי).
ניסיתי לחשוב על איך בולימיה יכולה לתקוף שוב ואז… זה התחוור לי. התרבות שלנו היא תרבות מעודדת הפרעות אכילה, ואולי אני אפילו אקצין ואומר שמעודדת בולימיה. אנו צורכים כי אנחנו רוצים ולא כי אנחנו צריכים. אנחנו מרגישים רע והצריכה מרגיעה אותנו ומנחמת אותנו ואז אנחנו צורכים עוד ועוד. בשלב מסוים אנחנו מחליטים שעלינו לעשות מעשה אז אנחנו צורכים הרזיה – הרעבה עצמית, שבינינו אינה שונה מההקאות של הבולימיות. אנחנו אף פעם לא שלמים עם עצמנו ואנחנו מעבירים את התסכולים שלנו לילדים שלנו ולסובבים אותנו. אנחנו מרעיבים את עצמנו ומשכנעים את עצמנו שאנחנו לא רעבים, וממשיכים לנסות לפצות על התחושה הלא נעימה, פשוט במקום להרגיש טוב ונוח עם עצמנו.
ואז עלתה בי השאלה: מה היה קורה אילו הייתי עונה לאנשים ש"מחמיאים" לי שרזיתי שפשוט התחלתי להקיא? האם זה יכול להעלות את המודעות לחולי של התרבות שלנו? האם אנשים יפסיקו לשקול אחד את השני בכל פגישה ויתחילו להחמיא ב- כמה זמן לא ראיתי אותך, כמה שאני שמח לראות אותך שוב… הנוכחות שלך משמחת אותי וכו…
אני עוד אחשוב על הרעיון הזה… ובינתיים אני מניח שעולה בכם השאלה מה אני בעצם רוצה לומר במאמר הזה?
אני מניח שיש כמה דברים:
- אני חושב שגם כשאנחנו חושבים שאדם רזה יותר מהפעם הקודמת עדיף שלא נחזק את הפרעת האכילה שלו ופשוט נגיד לו שאנחנו שמחים לפגוש אותו. ככה הוא יבין שאנחנו אוהבים אותו כמו שהוא.
- ברמה האישית אני חושב שאחד האתגרים הכי גדולים שלנו הוא להפסיק לצרוך דיאטות והרזיה ופשוט ליהנות מעצמנו. זה אתגר מכיוון שהמסר שאנחנו פחות שווים/יפים הוגש לנו כל כך הרבה פעמים ובמשך כל כך הרבה זמן, והתחושה הזאת תמיד אורבת לנו בפינה באיזה שלט פרסומת בתמונה או באמירה.
- נעדיף לאכול אוכל בריא במובן של בריאות ולא של הרזיה. כדי לתת לגוף שלנו את מה שהוא צריך כדי להתקיים.