שנית למדתי שאם בית הספר הראשוני ביותר שלנו לימד אותנו משהו מסויים, כדי ללמוד משהו אחר – שמגיע לי משהו אחר. ללמוד לחיות עם משהו אחר זה חתיכת אתגר, ויש מי שלעולם לא מגיעים להתמודד עם האתגר הזה, של השינוי. בין אם החיים לא מזמנים להם הזדמנות ובין אם האתגר פשוט גדול מדי.

בואו נתחיל לדבר מההתחלה. הילדות שלי תלמד אותי מה זה "המוכר" וכמו שאנחנו יודעים לבני אדם יש נטיה להימשך למוכר. למרות שהפוסט הזה יכלול כמה הכללות אני מקווה שזה לא יהיה יותר מידי. אז אם הילדות שלי מלמדת אותי מה זה מוכר. כמו שכתבתי קודם, אם המוכר שלנו הוא תחושת ביטחון אנחנו נזדקק לתחושת ביטחון. ואם "המוכר" שלנו הוא פגיעה האם נזדקק לפגיעה? בערך.

נסו לדמיין ילד, הוא בן שלוש והוא חוטף מכות רצח כל יום, כי ההורים שלו לא יודעים משהו אחר. המכות הופכות להיות המוכר. או יותר נכון התחושה הופכת להיות מוכרת. עכשיו יכול להיות שהוא לא יאהב את זה ויכול להיות שהוא יתחיל לפתח כל מיני מנגנונים להתמודד עם זה. ואז מה שהופך להיות "המוכר" שלו זה סביבה אלימה ושימוש במנגנונים. נוציא את הילד הזה מהבית והוא תקופה ארוכה עלול לחפש את המוכר הזה. זה יכול לקרות בכל מיני צורות אני אסקור פה שתיים, לא ממש מנוגדות.

יכול להיות שבצורה לא מודעת ויכול להיות שבצורה מנוגדת, ועדיין זה יהיה המוכר שלו. סביבה אלימה (כלפיו) ושימוש במנגנונים. זה יכול להיות כל מנגנון, כולל הזדהות השלכתית כלפי מי שהילד רואה כתוקפן וכניסה למצבי עימות עמו. מכיוון שיכול להיות שגם בבית האלימות הסלימה למעין הדדיות ושיח אלים, ויכול להיות שרק בדמיון.

מצד שני, יכול להיות שהוא ידבר עם הילדים בגן ויבין ש"המוכר" שלו לא תקין, ושזה בסדר שהוא לא נהנה מזה ושאולי זו לא אשמתו. ואז הוא יחליט בעצמו לא לנקוט באלימות לעולם או לא לספוג אלימות כזו לעולם. זה לא אומר שהוא לא יחווה את הסביבה שלו ככזו ואז אם הוא החליט להתרחק מהסביבה האלימה כילד – להתחבא בשירותים, לא להגיע הביתה או כל פתרון אחר, זו עלולה להיות החוויה המוכרת שלו.

ואז אנחנו נפגוש אדם, שיכול להיות מקסים ומגניב ומצחיק וחמוד, שפתאום יום אחד נעלם, או יום אחד מתעמת איתנו בצורה קצת לא פרופורציונלית. ואז מתרחק או כל מיני דברים שיהיה לנו קשה להסביר.