תמונה זו נכתבה עבור אחת מהמטופלות שלי. ומפורסמת פה כחלק מההתקדמות שלה ועל פי בקשתה
התמונה אינה פשוטה! מכילה תכנים מורכבים וקשים ועלולה לעורר שדים מרבצם!
אז התמונה הזו מתחילה ונגמרת בחושך.
אני הרבה מאוד מקשיב לך על החושך שאת נמצא בו. הרבה לומד אותו ומנסה להבין אותו. אז מה יש בתמונה הזו.
התמונות שלי הו לא תמונות רגילות חשוב לי שתביני ותראי את המימד החי ואת התנועה בתמונה מכיוון שהיא תמונה דינמית שמתארת מצבים שונים במרחב ובזמן.
התמונה הזו מתחילה בילדה קטנה. משהו לפני הרבה זמן שבר את הילדה הקטנה הזו. ובמשך הרבה הרבה זמן, הוא המשיך לשבור אותה לרסיסי רסיסים, והמשיך לפורר אותה לפרורי פרורים. וכל הפרורים האלה כמו פרורים של מראה המשיכו כולם להראות את ההשתקפות של הילדה, השתקפות של ילדה צועקת, זועקת, בודדה. חלק מהפרורים נותרו באור והם רואים אחד את השני, וחלק מהפירורים בחושך לא רואים אותם והם לא רואים את האחרים. וכולם שומעים את כולם. וכולם רוצים לחזור להיות ביחד.
ואיך אפשר להיות ביחד אחרי שפוררו אאותה כל כך דק? זו משימה בלתי אפשרית כמעט. תמיד חסר איזה חלק, איזה פירור שהחוסר שלו משאיר את החלקים מופרדים ולא מאפשר להם להתאחד.
אני פגשתי חלק מהפרורים האלה לפני כמעט שנה. פגשתי את אלה שנמצאים באור. והם צועקים וזועקים וקוראים לאלה שבחושך. ואלה שבחושך כותבים לי מאחורי המקלדת כל כך חשוכים שמתקשים להשמיע את קולם.
ודרך כולם צועקת אותה ילדה, וכל פירור צועק את המה שהוא רואה, זה שרואה חושך צועק חושך, זה שרואה אור צועק אור, זה שרוצה לראות חושך צועק חושך וזה שרוצה לראות אור צועק אור. ויש כאלה שעוד חקוקות בהן תמונות ישנות. הן יודעות הפרורות האלה שיש בהן משהו לא רצוי, הן בעצמן לא רוצות את עצמן. ומאידך לא רוצות להמחק לא רוצות להעלם. וגם האחרות רוצות ולא רוצות אותן. הן כואבות מאישמות, נושאות זיכרון קשה כואב האשמה ואשמה. יש את החתיכות שהתעייפו ויש את אלה שבגלל החושך לא רואות אף חתיכה אחרת לצידן אפילו שיכול להיות שאלה ממש קרובות.
ואנחנו נעים. נפגשים באור, זוכרים את החושך ומנסים למצוא איך לחבר את החלקים של הילדה הזו. את שומעת את כולן כל חתיכה וחתיכה מנסה לחבר אותן יחד. הפגישה הראשונה שלנו הייתה כולה באור ולאט לאט נכנסו אל החושך. אנחנו לומדים לשמוע את כל הקולות, משחזרים איך שברו אותך לרסיסי רסיסים ואיך פוררו אותך לפירורי פירורים. מנסים להבדיל בין חושך לאור ולנסות ללמוד ולהכיר את כל הקולות. את נלחמת לראות בחושך מחפשת אחרי חתיכות שיעזרו לך להתחבר ולהיות אחת. זה קשה, כל חתיכה רוצה זכות לחיים גם בזכות עצמה. אף אחת לא רוצה להעלם, אף אחת לא רוצה שוב להשבר. שוב להשבר, שוב להפגש עם מי ששבר אותך. רוצה לחזור לימים שהיית "אחת" רסיסה אחת שראתה את עצמה ולא שמעה את האחרות. ידעה לקחת את כל האחרות שבורות ומרוסקות בשק קדימה בלי להסתכל לאחור. ואת רוצה לחזור להיות הרסיסה הזו. שגם הרסיסה הזו רוצה לחזור ולקחת פיקוד. חסרה לה השליטה והידיעה מה עושים. הבעיה היא שהשק כבר בלוי וקרוע, וכל הרסיסות האחרות יצאו ממנו ונפלו, וחלקן קפצו החוצה וצועקות מבחוץ.
ועכשיו כולן מרוסקות על הרצפה, צועקות וצורחות. למי היה נוח בשק, לפחות היינו ביחד/ לפחות היינו בחושך/ לפחות לא נשרפנו באור ולא ראו אותנו… ולא הפרענו להתקדמות. ויש אחת שרואה את כל השברים על הרצפה ומנסה לאסוף אותן חזרה לתוך השק והוא קרוע והן או אחרות נופלות חזרה. ויש אחת שמנסה בכוח לאחות את השברים לנצל את זה שיצאו עוד כמה לאור אז אולי אפשר לחבר אותן איפה שהוא.
וכשהן לוקחות את שאר השברים בידיים הן שומעות את הקולות צועקים מתוך הרסיסות "הוא צדק" "את נהנת" "זה לא היה אונס" "הוא לא רק ראה לך את זה בעיניין את הרגשת את זה! ואת יודעת איך זה מרגיש היום כשאת אישה" ואת קופאת, ואת שומעת עוד קולות "זה לא נכון" "זה כאב" "זו הייתה לוחמה פסיכולוגית" והספק הזה לא עוזב אותך.
ואתן רבות בניהן מה נכון לעשות. האם נכון לעלות למטוס כשהכל ארוז כמו שידענו? הכל חזרה לשק? או שנכון לשפוך הכל על הרצפה ולבקש מכולם להתחיל לעזור לנו לתקן את כל הרסיסות? האם הם יעזרו? הם לא היו שם כשנשברתן… ויש גם את הרסיסות שצועקות את זה. ויש גם רסיסות שצועקות חזק ממש את זה שהוא צודק ושרצית ובעצם את שברת את עצמך אז מה את מתבכיינת. ואת מנסה לאסוף את כל החלקים ובעצם את במרכז החשכה. את לא רואה שהשק קרוע, את מנסה להחזיק אליו את הרסיסות, ואת באור ומנסה להראות לעצמך את האור. ואת מנסה להתקדם קדימה ואת בחושך וקדימה זה כיוון מאוד לא ברור לאן… ואת באור וגם באור קדימה לא באמת מוגדר… והחושך מקבל תוקף. ויש לך רעש בראש מהמוני המוני קולות ורסיסות ופרורות שכולם קבורות עדיין אי שם בפנים. את מנסה לכתוב עדות על מה שעברת ומה שתמיד יוצא לך זו עדות על מה שאת עוברת. כי הרבה יותר ממה שאת זוכרת את הכאב של אז והצורך שלך להכניס את כל הפרורים לשק. את מרגישה עכשיו את הכאב והבלבול שלכל הפיקסלים מפוזרות על הרצפה צועקות עליך. וכשאת מנסה להשוות את זה לאחרים זה לעולם לא זה וכשאת מנסה להסביר את זה, זה לעולם לא מציג את הכאב של כל הרסיסות שלך, את הבדידות של כל רסיסיה ורסיסה.
ובחושך את לא רואה את מי שממש לידך כי ממש ממש חשוך פה. גם אני לא יודע מה זה קדימה כי לאן שתלכי יהיה כיוון. אני לא יודע אם לאסוף את השברים לשק או לנסות לחברם. אני רק יודע שחשוך לך פה ולבד. מאוד מאוד לבד. ואני יודע שאת יודעת שאני פה וקשה לך להרגיש את זה כי חשוך פה ולבד. ואני יודע שכשחשוך אז הקולות חזקים יותר והדמיון חזק יותר וקשה יותר ויותר לדמיין דברים טובים ולשלוט בדמיון. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו צרכים ללמוד ביחד איך ללמד אותך להיות בחושך. איך להתמודד עם הזכרונות. איך להחזיק את הכאב. ואיך להרגיש שאת לא לבד.
אני מאמין בך. ומקווה שהצלחתי להבין מה עובר עליך.