הפוסט הזה מוקדש לחנוך לוין.
בעבודה שלי אני שומע הרבה סיפורים קשים. אני עם אנשים בחושך שלהם הרבה מאוד, לפעמים שעות. אני, כך חשבתי, לא מפחד מחושך. או כך לפחות אני חושב?
את חנוך לוין הכרתי לפני הרבה שנים. לא אישית… את המחזות שלו. אני לא זוכר איזה מהם ראיתי, זה היה מזמן. אני רק זוכר איך עם הרבה הומור כל מחזה שלו הצליח להשאיר עלי רושם עמוק.
לפני כמה חודשים גיליתי שיש אתר שלם עם היצירות של חנוך לוין. א-ת-ר ש-ל-ם!! עם הכול, או לפחות זה נראה הכול… ערימות של חומרים על חומרים. ופשוט התחלתי לקרוא.
חנוך כתב כאב, הרבה מאוד כאב. הוא לא התבייש לשים את לב ליבו של הכאב על השולחן לנתח אותו אל מול הקוראים/צופים, ולבסוף אף להאכיל אותם בו. הרבה מחזות שלו קיבלו ביקורות נוקבות, קשות, מורכבות, וחלק מהמחזות אף הורדו מהבמה עוד לפני שעלו…
אז התחלתי לקרוא, וקראתי, מחזה אחרי מחזה, סימנתי לי נקודות חשובות, חומרים שאפשר להשתמש בהם בהמשך. הבחור היה גאון. טוב זה לא חדש, נכון? ולאט לאט משהו קרה לי, זה התחיל לדכא אותי, הרגשתי חסר תקווה. בכל טקסט הרגשתי כאילו הצמצם האישי שלי נסגר עוד טיפה, ואני נשאר עוד קצת עם החושך. הכתבים האלה הם לא החושך שלי, הם החושך שלנו. ולאט לאט הרגשתי כאילו אנחנו לא מצליחים ליצור אור. כל שנה, כל ממשלה, כל מריבה, כל רדיפה, פשוט סוגרות את השמש האישית שלנו. הכול נכון, הוא פשוט נוגע באמת, והאמת חשוכה. וככל שאני מגלה עוד ועוד מהאמת דרך כתיבתו אני מרגיש את החושך סוגר עלי יותר ויותר. וגם החושך שלי מתחיל להראות פתאום הרבה יותר חשוך.
ואני מכיר את החושך שלי. אני מבלה בו ולומד אותו שנים, איך ייתכן שפתאום הוא נהיה חשוך יותר? אז עשיתי הפסקה מהחושך הקולקטיבי וחזרתי להתבונן על נקודות האור שלי. ואז חזרתי לחושך שלי והתחלתי לחשוב.
לפני כמה חודשים החלטתי שאני מקים את האתר הזה. בהתחלה לא חשבתי לפרסם בו את שיטת העבודה שלי. ואז זה קרה. לאט לאט, ויותר מהר ויותר מהר אני מתחיל לפרסם את שיטת העבודה שלי. ועם כל הרצון שלי להעביר את התכנים בקלילות ובעדינות אני שם לב שאני עובד המון בחושך! ואחרי כמה תגובות על הפוסט "תמונה בחושך" אני מבין שאנחנו לא אוהבים להיות בחושך. ונכון, אני אולי מתורגל ויש לי כלים… ועדיין גם אני, כשפגשתי את החושך הקולקטיבי, הרגשתי עד כמה הוא כבד.
מה המסקנה שלי מהעניין הזה?
אנשים כמו חנוך לוין לא באים לדכא אותנו ולקחת לנו את התקווה. הם מעמידים את חשכה מול העיניים שלנו כדי שנבין אותה, כדי שנוכל ללמוד אותה וכדי שנוכל למנוע אותה, לתקן אותה ולאפשר משהו אחר. אני יודע שזה נשמע קלישאתי. העניין הוא שכשמתבוננים לחושך מספיק זמן בעיניים מתחילים ללמוד אותו ולהכיר אותו. כשאנחנו עם מטופלים חשוב שנשב איתם בחושך ולא ננסה להוציא אותם מיד אל האור. זה עלול לסנוור אותם, להבהיל אותם, ואפילו לעוור אותם. הרבה פעמים האור יהיה דווקא כשנשב איתם בחושך.
עם זוגות הנמצאים במצב מורכב כנ"ל אל לנו למהר ולהוציא אותם מהחושך. האור שלנו לא בהכרח מתאים להם. חשוב שהם ילמדו את החושך שלהם, ויבחרו את הדרך המשותפת שלהם לצאת ממנו. רק ככה יוכלו לצאת מכל מצב אחר שיפגוש אותם.
אני יודע שחלק מהפוסטים שלי יהיו חשוכים. חשוב לי שתקראו את הפוסטים שלי עם תקווה, חפשו את האור בכל פוסט ופוסט, הוא שם, תנו לו להנחות אתכם ותנו לו לאפשר לכם להיות גם בחושך. קחו בחשבון שכל פוסט פה מתאר ומתייחס לחיים של מישהו. כשאתם קוראים את הפוסט אתם במובן מסוים קצת אתו בחושך.
מה עשיתי עם זה? אחד הפרויקטים הגדולים של חיי עומד לצאת לדרך. המטרה העיקרית שלו היא לתת לילדים ולמשפחות פנס. לא פנס, פרוז'קטור, כדי שיוכלו לסנוור אנשים שמנסים לכפות עליהם חושך. זה אמנם בחיתולים וזה בפירוש יקרה. איך? מתי? אין לי מושג. אני רק יודע שזה יקרה.