נסו לחזור מילה במילה על דברי בן/בת שיחכם – ותגלו דברים נפלאים

כיועץ חינוכי וכמטפל משפחתי צברתי 'שעות טיסה' רבות בחדר הטיפול. כאן בחדר ישבתי מול עשרות ואף מאות נערות ונערים, גברים, נשים, זוגות ומשפחות. ועם הזמן למדתי והבנתי את הסוד המהותי של הטיפול, שהוא גם המרכיב המרכזי של כל דו-שיח מוצלח: הקשבה. הקשבה אמיתית ומשמעותית. ואם תרשו לי: בעיקר הקשבה צנועה.  

בחדר הטיפול אני פוגש לעתים קרובות בני זוג שהנוהגים לריב זה עם זה בלהט רב, אך ללא כל הקשבה הדדית. לכל אחד מהם חשוב מאוד להשמיע את עצמו, את כעסו וכאבו,  אך איש מהם אינו מקשיב לבן זוגו. כל צד שומע את הצעקות, נעלב מדברים קשים המוטחים בו, ומתבצר בעמדתו, אך אוטם את אוזניו ולבו לזעקות ולמצוקות של האחר. אחת המשימות הראשונות והעיקריות שלי, כמטפל זוגי ומשפחתי, היא ללמד את בני הזוג להקשיב זה לזו וזו לזה, וגם להדריך הורים כיצד להקשיב לילדיהם.  

מהי הקשבה?

הקשבה, בעיניי, היא מצב שבו אדם מצליח לשים בצד את עצמו, את רגשותיו, את מחשבותיו, ולהתרכז באמת ובתמים בדבריו של האדם האחר המדבר אליו.  הקשבה נכונה שכזאת מבוססת על צניעות – על ההנחה וההבנה שהדובר הוא אדם שונה, החי בעולם אישי משלו, וצופה בו במשקפיים ייחודיים רק לו. והמקשיב, מצדו, שואף בכנות להיכנס לעולם של בן/בת שיחו, ולהבינו לעומקו.

כשאני מקשיב לזולתי – למטופל/ת, לזוגתי, לילדיי או לא לכל אדם אחר – אני עושה מאמץ גדול להאזין בקשב רב לדבריו/ה – ממש כאילו אני עומד להיבחן עליהם…  ובהמשך אני אכן בוחן את עצמי, ובודק באיזו מידה אני זוכר ואף מבין את הדברים שנאמרו לי. ואף על פי שעולות בי תגובות, מחשבות ותחושות שונות (ולפעמים עזות ביותר) למשמע הדברים, אני מאחסן אותן במגירה נפרדת – על מנת להתבונן בהן ולהביע אותן במועד מאוחר יותר. שלב ההקשבה מוקדש כולו למילים ולרגשות של בן/בת שיחי. אם דבר מה אינו ברור לי, אני נמנע מלשער השערות, לנחש או ולדמיין תשובות משלי; במקום זאת אני שואל שאלות, ומקשיב היטב לתשובות – והכל במטרה להבין טוב יותר את עולמו/ה של הדובר/ת.  

אין ספק שהקשבה היא אתגר גדול – לא קל לנו להעניק את הבמה כולה לאחר, ולכבוש לעת עתה את הרגשות הגואים בתוכנו –  אך היא מהווה תשתית חיונית לכל מערכת יחסים טובה ובריאה. יתרה מכך: לשמחתי גיליתי שבאמצעות הקשבה טובה ניתן לקבל רשות כניסה לעולמו הפנימי והאינטימי ביותר של כל אדם. ההקשבה היא כוח עצום, וחובה עלינו – כמטפלים, כבני זוג, כהורים, כבני אדם – לעשות בה שימוש חיובי, בתבונה, בצניעות ובכבוד.