לא גוף ולא נפש – גרסת הבמאי

#טריגר פגיעה מינית
#טריגר פוסט טראומה
#טריגר גילוי עריות
#פוסט לא פשוט!
#טריגר מיניות בילדות
#פוסט לא ערוך לשונית
(שחף,2018)

#פורסם באישור הכותבת


"אני יושבת על הרצפה של המקלחת..מים רותחים זורמים עליי, העור שלי נשרף אבל הגוף לא בורח..הוא קופא אל מול הכאב. אני לא כאן..אני שם, אני אז, אני ילדה. אין לי כוח לעמוד על הרגליים, אין לי מושג למה אני נמשכת לכאב אני רק יודעת שאני צריכה לנקות מעצמי את כל החיידקים, את הגועל..אני צריכה חיטוי.
מרגישה ידיים נוגעות בי, עיניים מסתכלות עליי. מרגישה אהבה ושנאה, כעס ושלווה, ביטחון ואימה מטורפת. מרגישה הכל מהכל וכל זה במאית השניה. אני קפואה על הרצפה ללא יכולת לצעוק לעזרה.
אני מרגישה שאני מתרגלת לטמפרטורה של המים והכאב מתחיל להעלם ואני..אני צריכה יותר חם, יותר שורף..יותר כואב. צריך לכאוב כי כואב זה מחטא כי כואב זה מוכר. ואני מסובבת את הברז עד שאין לאן לסובב, אין עוד מעלות להעלות וזה לא מספיק לי…."

ברוכים הבאים!
תכירו – פגיעה מינית במשפחה והשלכותיה. קלישאתי ככל שזה יהיה..המקלחות הפכו להיות חלק מחיי. הניסיון לנקות מעצמי את הבושה, האשמה והכעס. הניסיון להחזיר את התמימות לעור…אבל..לפני שנצלול למעמקי החושך שלי…אעשה לכם הקדמה:
אחרי לא מעט זמן שהפוסט הזה באוויר ומעסיק אותי בלי הפסקה ולאחר ששחף (המטפל שלי) ביקש ממני להתכתב איתו, החלטתי לנסות.
תהיו איתי זה לא יהיה קל או קצר. בתוך הכתיבה אשלב ציטוטים מהפוסט המקורי בצורה כזו שאוכל לדבר איתם, לכעוס עליהם או אפילו לבכות אותם. אני אכתוב הכל, כמו שזה. אמת כואבת, מציאות מעוותת..אכתוב טראומה, פוסט טראומה וכל מה שנגזר מזה.
חשוב לי להגיד שאני לא מצליחה בדיוק להבין מה מושך אותי לפוסט הזה וככל שאני חושבת על זה אני מגיעה למסקנה שאולי הוא פשוט הצליח לפתוח דלת בנפש שהייתה נעולה המון המון שנים ועכשיו היא מסרבת להיסגר חזרה.

תראו, אני לא מגדירה את עצמי כאשת מקצוע מנוסה, פסיכותרפיסטית (עדיין) או כמי שמחזיקה בתובנות גדולות על העולם הטיפולי. תמיד חשבתי שעד שלא יהיו מאחורי שנים של לימודים ועשרות תעודות, לא תהיה לי את הזכות/הלגיטימציה להביע את דעתי וגם אז..אני לא בטוחה.
בזמן האחרון אני מבינה שלמרות שאני נורא צעירה בעולם הזה ובכלל, יש מישהי בחיי שמשנה את חוקי המשחק והיא שוות ערך לעשור שלם של לימודים ולפחות לדוקטורט בתחומי הנפש – הטראומה.
ולא סתם טראומה – אחת כזו שהיא כבר פוסט (תרתי משמע), אחת מורכבת – תכירו את ה- complex ptsd.
והטראומה..טוב נו, אתם יודעים עד כמה היא משפיעה ומלמדת, או שלא. בינינו, מקווה שלא אבל הסטטיסטיקה לא לטובתנו.

כמי שלא בדיוק מתחברת לפרויד וכמי שיש לה המון ביקורת על הדרך שלו, מצאתי את עצמי שואבת ממנו השראה (מעניין מה היה לו להגיד על זה) אז: למי שמכיר ולמי שלא – המודל הטופוגרפי של פרויד מדבר על שלושה רבדים של הנפש – המודע, סמוך למודע והתת מודע. אז אם הנפש היא מבוך של דלתות, חלק מהדלתות יהיו פתוחות לרווחה – זה יהיה החלק שמשתקף החוצה לעולם או במילים אחרות המודע. זה ה"אני" שכולם מכירים. זה ה"אני" שאתם מודעים אליו באופן מלא. חלק מהדלתות יהיו פתוחות למחצה – אלה חלקי הנפש שיוצגו לעולם בצורה מעודנת יותר, עם קצת ליטוש, קצת יפויי. יכול להיות גם שתציגו אותם במלואם לחלק מאוד ספציפי ונבחר מהאנשים, אלו שאתם בוטחים בהם. יש דברים שתבחרו לא להתמודד איתם, תדעו שהם שם ותבחרו שלא להיכנס לזה. יש דברים שתדברו רק עם עצמכם ולא תרצו להוציא החוצה, יש דברים שתבחרו לשתף ויש דברים שלא בדיוק תבינו אבל שיהיה לכם איזה שהוא מושג למה זה כאן.  מה שנקרא בשפה המקצועית – הקרוב למודע בשלל הרבדים שלו. יש דלתות שיהיו פתוחות למחצה, יש דלתות שיהיו פתוחות ממש מעט..ויש שיהיו סגורות. ככל שהדלת תהיה סגורה יותר כך אתם מבינים שאתם מתקרבים לתת מודע שלכם יותר ויותר.
חלק מהדלתות יהיו נעולות לחלוטין – אלה חלקים בנפש שלכם שאולי אפילו אתם לא מכירים. הם ישפיעו על שאר הדלתות שלכם – יסגרו ויפתחו חלק מבלי שבכלל תהיו מודעים..או שטוב..לא בדיוק תהיו מודעים.
פרויד טוען שזה החלק הכי גדול של הנפש – התת מודע. ואני חושבת להפתעתי שהוא צודק אך לא מדייק. אין שם את הכי הרבה דלתות..זה לא החלק הכי גדול מבחינה כמותית אך מבחינה איכותנית..זה כבר אחרת – המעט שיש שם משפיעות כל כך חזק על שאר המבוך שזה לפעמים מנהל לך את החיים גם מבלי שאתה יודע.

ומכאן אני יוצאת לנפש ולגוף שלי ולקשר ביניהם – קשר שברוב שעות היממה לא הייתי רוצה שיהיה קיים.
"אני מדבר על מצבים למשל בהם הגוף נהנה והנפש סובלת. נשמע אבסורד? בואו נחשוב על כפיה מינית על ילדה קטנה. האם יכול להיות שהיא נהנתה? אולי זה היה מישהו שהיא מאוד אוהבת? אולי היא הגיעה לאורגזמה? (כן זה אפשרי :-/ …)"
בטוחה שזה היה משפט קשה לקרוא. בפעם הראשונה שקראתי אותו כל כך כעסתי! "איך הוא מעז לכתוב כאלה דברים?"…לא הבנתי למה אני מופעלת. רציתי להתקשר לשחף ולהגיד לו שהוא עבר את הגבול!
כמו שאתם מבינים..חוויתי את המשפט הזה במלואו. ולמקרה שתהיתם, אני מתכוונת ש"חוויתי" כל חלק מהמשפט הזה (תנו לדמיון שלכם להגיע למקומות הכי חשוכים שאתם יכולים – אני אוסיף לכם פרט – הייתי בת 6) ולא, לא בא לי לפתוח את הדלת הזו. גם אני, לא מצאתי התייחסות למצבים בהם הגוף נהנה והנפש מתענה. הבעיה היא, שזה קיים וזה לא מדובר אז אני אדבר את זה – את הרגע שזה קופץ למודע אין לי איך להסביר. בהתחלה הייתי בטוחה שזה המוח המעוות שלי שממציא לעצמו סיפורים..כי "אין סיכוי, וזה לא יכול להיות..אין מצב שעולם שזה קרה לי". אחרי זה התחילו התקפי החרדה וכמה כעסתי על עצמי! "את לא רצינית שאת חוטפת התקף חרדה על סיפור שהמצאת!" ואז מגיע השלב שאת מבינה שמשהו מזה אמיתי. את מרגישה את זה פיזית קורה לך שוב ולמרות שהתמונה לא בדיוק ברורה את יודעת עמוק בפנים שמשהו מאוד רע קרה לך. הבעיה היא שהילדה שבי לא מבינה את זה, היא אוהבת אותו, היא לא בדיוק מבינה מה קורה לה ומבחינה ככה זה בין בנים לבנות.
הכי מכאיב בלהיזכר הוא החיבור שנעשה בצורה פתאומית לאישה שאני – פתאום החוויה מקבלת תוקף של פגיעה. תדמיינו משאית שנכנסת בכם ב200 קמ"ש אין סיכוי לשרוד פגיעה כזו אה? אז תכפילו ואולי זה יספיק. הרגשתי ואני עדיין מפורקת וסביר להניח שלנצח אהיה כי:
"החוויות הללו נותרות צרובות..מכיוון שמעתה כשקורת חוויה של אותה תחושה של חום, אהבה, אורגזמה, הגוף חווה הנאה או סיפוק ובו בעת, תוך כדי או אחרי מתעוררת תחושה עמוקה ועוצמתית של סבל, כאב, אשמה עצומה על זה שאנחנו "נהנים" מהחוויה שגורמת לנו גועל, או כאב או אשמה עצומה מכיוון שזה ברור שלא אמורים  "ליהנות" כי זה היה ממש "חולה"/"סוטה" ומה זה מעיד על מי שנהנה מזה בכלל…"

אתם מבינים..עברו כמה שנים טובות מאז הפגיעה ואני נשואה ואני בדיוק כמוכם, עברתי את שלבי ההתבגרות המינית. שנים על גבי שנים הכל היה "נורמאלי"..הנשיקה הראשונה, הליטוף הראשון, הסקס הראשון..אני במסלול, אני כמו כולם. אבל,שלא תבינו לא נכון, אף פעם החוויות האלה של קרבה, חום, אהבה לא נתפסו אצלי כמשהו "טוב" ולא הבנתי למה משהו בי חסום, לא מתמסר עד הסוף, ומבלי שידעתי זה קרה לי –  "מתעוררת אשמה עצמית או ניסיונות שונים לעדן את הבעיה או להכניס אותה לתבנית "מתאימה". וניסיתי..כמה ניסיתי להתנחם בחיבוק. כמה ניסיתי להרגיש את התאווה הזו לבן זוג. ושנים שכנעתי את עצמי שזה עובד כי לא יכול להיות שאני כל כך מקולקלת..מי לא אוהב שמחבקים אותו? מי לא אוהב נשיקות?

ושנים אמרתי לעצמי שהבעיה בי, אני לא מצליחה להגיע לסיפוק כי אני עושה משהו לא נכון, אני עסוקה מידי במחשבות, אני לא מאפשרת. אני לא מתנחמת בחיבוק כי אני לא יודעת להעריך, כי אני קרה מידי, כי משהו בי דפוק. נשיקה לא גורמת לי להתעופף לחלל, להרגיש אהובה או הנאה כי אני לא יודעת איך, כי אני הפגומה..אלו היו התבניות שלי וגם היום אני מאמינה בהן – משהו בי מקולקל!

ויום אחד, בעיצומו של תהליך, עצמתי עיניים וזה חזר אליי כמו סצנה מסרט, הבזק מהעבר. מאובק, מיושן וכל כך לא ברור – החיבוק הראשון שקיבלתי..אחד שבא כהתנייה לכך ש"עבדתי" נכון, שסיפקתי..אותו. הוא נאמר בצירוף של "אני אוהב אותך".."אני אשמור עלייך".."אני איתך"…
ובפעם הראשונה ש"אהבו" אותי…וגם כמה פעמים אחרי זה, לאורך החיים הבוגרים שלי, אהבו אותי בצורה מנצלת, בצורה לא מכבדת (לא תמיד אך מספיק בכדי להחיות את הטראומה) אז אהבה זה רע ואז מה אם הגוף שלי נהנה לפעמים?
כשאת ילדה ולא בדיוק מבינה שזה היה אסור או לא ראוי יש בך צד שזה היה מאוד נעים לו, הנשיקות, הנגיעות..בעיקר כי אהבת את זה שמולך, כל כך אהבת ורצית להיות טובה בשבילו, הכי טובה בשבילו אז התאמצת ורצית ללמוד והתחושה היא שממש ביקשת את זה, ביקשת שהוא ילמד אותך.

אז, לנסות להסביר לכם כמה אני שונאת את עצמי זה יהיה קשה..תצטרכו להאמין לי שאני אומרת שאני האדם השנוא עליי בכל העולם כולו. אתן לכם הצצה קטנה לאיך זה בא לידי ביטוי – שנים אני נלחמת במשקל ובדימוי עצמי נמוך..מה נמוך..קבור אלפי מטרים מתחת לאדמה. וכשאני מקבלת תשומת לב מהסביבה, מחמאות..או אפילו ש"מתחילים" איתי ברחוב..אני מרגישה שאני רוצה להיעלם. זה לא מחמיא לי, זה לא מעלה לי את הבטחון..זה גורם לי להיכנס למעגל של אכילה רגשית מטורפת, של הזנחה גופנית..אני לא מתאפרת למרות שאני אוהבת,לא מסדרת את השיער, לובשת בגדים רחבים שיטשטשו כל זכר לסממנים נשיים. ואני סובלת מזה כל דקה אבל לא אכפת לי כי מגיע לי! כי זה רק עיניין של זמן עד שמחמאה תהפוך לפגיעה (כן, פחד אמיתי לגמרי). והגוף הזה, הבוגד הזה שמושך צומת לב צריך להתעוות..ככה שאם יפגעו בי אני אוכל להאשים רק את הנפש שלי ולא את הגוף.
ואז אחרי כמה חודשים מטורפים כאלה אני מסתכלת במראה ונגעלת! ואני לא מבינה למה אני עושה את זה בכל פעם מחדש כי האפקט של תשומת הלב כבר "נשכח" ושוב מתחיל הלופ של הטיפוח, הכושר הבגדים שיורדים במידות המחמאות ותשומת הלב וחוזר חלילה.

גם אני כמוך שחף –

"מוצא את המקום הזה לכתוב דברים לא פשוטים שאף אחד אחר לא ממש מרשה לעצמו לכתוב. או כי לא נחשפו לזה, או כי מרגישים צורך לעדן את המציאות…פשוט מכיוון שיותר ויותר אנשים, מאמרים ומחקרים, מציגים את הדברים בצורה עדינה, "מגנה על הקורא" וכל כך רחוקה מהממציאות. כל כך הרבה מטפלים עסוקים בסבל של המטופלים שלהם, ואף אחד לא צועק את הצעקה שלהם"
אז תודה על המקום שאתה נותן לאמת שמאחורי המחקרים המנוכרים.
ואם כבר אמת, אז אגיד שגם פה עדנתי, ולא סתם, עידנתי פעמיים. בפעם הראשונה כי לא רציתי לפתוח דלתות וכששלחתי לשחף הוא אמר "ואולי בפעם הראשונה צריך לזרוק את כל האמת בפרצוף" אז ניסיתי וכתבתי עוד קצת מהמפלצת שלי..כתבתי על הלילות ללא שינה, על התקפי חרדה שמשאירים ממני אבק, על זכרונות שתוקפים בלי שום התרעה.כתבתי על אונס, על חוסר וודאות, על גילוי עריות. כתבתי על המפגש שהיה לי עם הפוגע שלי אחרי שנזכרתי, כתבתי על הסוד הזה שאני שומרת איתי המון המון שנים ואני לא בטוחה שאני רוצה שיצא החוצה. כתבתי על התחושה שמלווה אותי כבר כמה חודשים שגורמת לי להרגיש אוויר..כתבתי על הלבד שלי שגורם לי לרצות לוותר. כתבתי על הרצון הגדול למות..פשוט לא לקום כי לא השאירו לי כלום, כי לקחו הכל שוב ושוב ושוב..ובגיל כל כך קטן. כתבתי על זה שכל החיים שלי היו שקר.
אבל גם הפעם אין לי אומץ לתת לכם לקרוא את התיאורים הקשים האלה.
ואם יצאתם מזועזעים ממה שכתבתי כאן (ובצדק) תזכרו שזה היה מעודן..פעמיים.

אני אסכם במשפט מעודן ואגיד שהקשר בין הגוף והנפש שלי הוא קשר לא רצוי, לא בריא..וכנראה גם לא בר ריפוי – למרות שאני בטוחה שיש לפחות אדם אחד שיתווכח איתי על זה.