הרבה זמן לא הלכתי ברחוב הזה.
אני זוכר את הפעם הראשונה, וגם עכשיו זה ממש אותו דבר. כי זה חי בי או אולי מת בי, אני לא ממש יודע להגדיר את המצב.
אולי כדאי שאני אספר לכם. ואולי תעזרו לי להבין.
לפני הרבה שנים פחות או יותר כשנולדתי הנפש שלי הייתה חלק ממני. אני לא זוכר מזה הרבה, אני זוכר פשוט שהיו לי חלומות, ונהנתי מדברים.
ואז קרה משהו. אני לא זוכר בדיוק מה קרה. יש לי משם תמונות מאוד בודדות ומאוד ממעורפלות. אני רק זוכר את עצמי הולך ברחוב הזה ואני צריך להגיע הביתה. אני זוכר שיצאתי מהבית ואני לא זוכר ממש מה הייתה הסיבה. אני רק זוכר שאני צריך לחזור הביתה. טוב אולי באמת כדאי שאחזור.
לא ממש יודע איך להסביר את זה. אני זוכר שהלכתי ברחוב הזה במקביל. מרגיש יתום. מרגיש שכולם סביבי מתו. שאין לי הורים, שאין לי משפחה שאין לי עם מי לדבר, ושאני חייב למצוא מישהו לדבר איתו, רגע שיעזור לי להבין מה קרה לי. אני צועד הביתה ואני לא מבין בשביל מה, אין שם אף אחד. כל מה שקרה שם היה איום מידי כואב מידי מבלבל מידי וכולם מתו. ומאז אני הולך ברחובות. והאמת שממש עצוב לי. לפעמים אני שואל את עצמי, אולי אף אחד לא מת, אולי זה פשוט אני.
ואז הרבה שנים אחרי שחזרתי הביתה תמיד הייתה לי תחושה מוזרה שלא באמת ידעתי להסביר אותה. אני גוף, אני צוחק, יש לי חיים וחברים וכאלה ומצד שני שום דבר לא באמת. לא חשבתי על זה עד לפני כמה שנים שהבנתי שאני סוג של חלול.
ובמקביל לזה, הרגשתי שאף אחד לא יכול לשמוע אותי. אז יצאתי למסע, וחיפשתי אנשים שיצליחו לשמוע אותי. הצלחתי לשמוע הרבה מאוד אנשים. כל מי שפגשתי הצלחתי לשמוע אותו. מה שכן אף אחד לא באמת הצליח לשמוע אותי. ותמיד היו עוד אנשים שקרו לי איתם דברים איומים וממש ממש לא נעימים ועוד אנשים מתו מסביבי עזבו אותי ונטשו אותי.
ואני נפש יתומה נגררת בתוך גוף שאין לי או שהייתי רוצה שיהיה לי קשר אליו ולמעשים האימים שעשה.
אתם יודעים מה זה להיות נפש יתומה? זה ללכת ברחוב והגוף עושה מה שהוא רוצה , צוחק מדבר ואני רוצה לצעוק ואין מי שישמע אותי. אם אני במקרה מצליחה להגיד משהו דרך הגוף הזה אנשים בדרך כלל נבהלים ומשנים נושא. אין לי הורים אין לי משפחה למרות שאני רואה אותם כל יום זה ממש סיוט. הם כמו בתוך בועה, כל כך כייף להם ונחמד להם ואני פה בחוץ ואיך שהוא אפילו לא רוצה להכנס לבועה שלהם.
פגשתי כמה נפשות יתומות בחיים שלי. הן ספרו לי. אבל אני לא סיפרתי להם. הן סיפרו לי הכל, טוב בערך הכל, מספיק כדי להבין שהמצב שלי די סופני. ואז יום אחד הגעתי לבית מוזר, היה כתוב לו על הדלת, "בית לנפש היתומה שלך" זה היה מוזר, הסתכלתי על הדלת וראיתי את עצמי. לקח לי המון זמן להכנס. עד היום כל מי שפגשתי מת, וזה היה נראה בית כזה מעניין ולא ממש רציתי לגלות שגם הוא ימות רק מלחשוב על משהו בסגנון של הסיפור שלי. אז ישבתי בחוץ, ואיך שהתישבתי הופיע כיסא. כשהייתי טיפה רעב הופיע שולחן, ואם לא רציתי לאכול האוכל פשוט היה יושב שם ומחכה. ולפעמים הייתה מתיישבת לידי אוזן, שזה היה ממש מוזר רק אוזן. ממש פחדתי לדבר עם האוזן, מי מדבר לאוזן. בהתחלה חשבתי שאני הוזה, זה היה נראה מוזר ממש. ואז לאט לאט עשיתי כמה נסיונות עם האוזן ונראה היה שהיא ממש מקשיבה. אז חזרתי לשם די הרבה. וכל פעם הגוף שלי היה לוקח אותי חזרה הביתה, אל הסיוט, והייתי צריך לגרור אותו כל פעם אל הבית הזה שסיפרתי לכם. המלחמה הזו כל פעם מחדש – תתארו לכם להיות תלוי בגוף כל הזמן.
אחרי שסיפרתי לה (לאוזן) די הרבה ממה שעברתי פתאום קיבלתי מכתב. זה היה מכתב מאוד מוזר כי לא הייתה בו הודעה היה כתוב בו ציור. ציור שתאר אותי ומה שעברתי. טוב, זה לא היה מדוייק. אני סיפרתי מה שעברתי בחיים והמכתב תאר את מה שעברתי מבפנים. לאט לאט התחלתי להבין מה אני עובר ומה קרה לי. כאילו היה לי פצע שלא ראיתי אז הוא לא כאב, ואז תוך כדי שסיפרתי התחלתי להסתכל על הפצע, שביני לבין הגוף שלי ועוד כל מיני פצעים והם פתאום התחילו לכאוב, כל פצע שדיברתי עליו התחיל לכאוב והתחלתי להזכר מה קרה לי וגם הגוף התחיל לכאוב אז הוא ביקש שאני אקח אותו הביתה, ולפעמים בכלל ביקש לא לבוא, ואני לא יכלתי, כמו מכור הייתי חוזר לבית הזה, ולאט לאט נכנסתי יותר ויותר עמוק פנימה לתוך הנפש שלי לתוך הבית שלי, ופגשתי את עצמי ואת מה שקרה לי יותר ויותר חזק וזה היה סיוט, ומצד שני זה היה כל כך משהו שחיכיתי לו.
וכולם מתו בסוף, לא שחכתי את זה! תמיד כולם מתים. לפעמים אפילו הייתי פוגש מישהו ממש מבטיח והייתי יודע שהוא ימות בסוף, ולפעמים כשהייתי פוגש אנשים הייתי מסתכל עליהם מתים לאט לאט מולי. לפעמים אולי אפילו יותר מלפעמים הייתה לי תחושה שאולי הם מתים בגללי. העניין הוא שממש התחלתי לפחד על הבית הזה, כמה הוא חזק? הוא יחזיק מעמד? מה יקרה אם אני אשמיד אותו עם כל הסיפורים שלי והפצעים שלי? ואולי זה יהיה בכלל הגוף שלי (זה שאני לא רוצה בכלל!) שהוא יעשה את כל הנזק ואז גם הביתה הזה יהרס. אז אולי כדאי שאני לא אלך אליו יותר? זה גם ככה לא באמת מרפה את הפצעים, טוב לא בדיוק, כשאני שם אני באמת מצליח לנוח ומצד שני אחר כל אנחנו הולכים הביתה אני והגוף המגעיל הזה ואני מרגיש שוב את כל הכאב של הפצעים ולא שייך.
עכשיו מה הבעיה? שאני לא לבד… חלק מהפצעים קצת עשו כמה ממני ואני לא ממש יודע לתקשר עם כולם. חלק כועסים, חלק זועמים, חלק חיים בסרט, וחלק ממש מטומטמים. הענין הוא שאיך שהוא בבית הזה, כולם מצליחים לדבר, גם מי שממש אין לו קול. זה ממש ממש מלחיץ. תנסו לדמיין שיש לכם מישהו בתוך הגוף, והמישהו הזה אין לו קול וזה בסדר כי אתם לא יודעים מה הוא רוצה. לפעמים הוא כואב ולפעמים לא, ופתאום הוא מתחיל לדבר? ויש לו דרישות ויש לו מה להגיד? איפה היית עד היום? איך לא דיברת? הרי אתה יודע לדבר! אז איך לא דיברת?
עכשיו תחשבו שהדבר הזה שיש לכם בפנים זה התפקיד שלו לדבר… אז פתאום הוא מדבר, ומה מדבר שופך וחופר ודרמות, שאני מבין אותו, אבל הגוף שלי נלחץ כי הוא ממש מאבד שליטה, יורדות לנו דמעות והכל כואב ופתאום יש לנו שקט, משהו כזה שאי אפשר להסביר. ואז… אוו אז מתחיל הבלאגן, כל הפצעים מתחילים לצעוק ולרצות תשומת לב, וזה כואב ממש כואב, אז תחשבו שאתם בסבבה שלכם על ערסל בסיני, ופתאום אלף סכינים עוברות לכם דרך הגוף ואז פתאום שוב שקט ושוב אלף סכינים. אז פייר מתחיל להמאס עלי כל העניין הזה.
ופה הבעיה, שאמרתי את זה לאוזן ותמיד כשאני שם דברים פתאום נכנסים למעין מקום כזה מוזר שהחיים והכל נראה ממש אחרת. וגם הם ממש נחמדים שם, וקיבלתי עבודה ואני ממש מרגיש שם משהו שאני לא מרגיש בשום מקום אחר. ואז אני חוזר הביתה. ושוב.
אז תגידו לי אתם מה לעשות?