פוסט תגובה לתמונה בארון
שוב פעם הכדור הקטן והמאיר הזה מתגלגל אליי לא משנה כמה חזק אני זורקת אותו. ותאמינו לי, אני זורקת אותו מלא ולפעמים גם נורא חזק ונורא רחוק. לפחות ככה נראה לי.
אבל הוא, נזרק בתוך הארון.
אין לו לאן לברוח.
בדיוק כמוני.
כלאתי אותו איתי מבלי שידעתי או ששמתי לב כי הארון הזה ממש מפחיד אותי ואני לא כל כך יודעת איך לצאת. אז אני לוקחת את הכדור שלי ומחבקת אותו חזק אבל הוא כל כך מסנוור אותי שקשה לי איתו. אני רגילה לחושך.
ואני נעה בין הנחמה והצורך שלי באור החדש שגיליתי שמעניק לי חיבוק כזה שלא פוגע בי ולא מנצל, לבין הפחד והרצון להישאר לבד כמו שאני רגילה כבר שנים.
ולא ידעתי.
לא ידעתי שאני כלואה. לא ידעתי שמה שהיה כבד לא היה השריון שלי אלא היה ארון ישן שמתוכו ואיתו נלחמתי מול העולם.
זה הארון שלי. אני נכנסתי לשם.
הוא שלי? אני נכנסתי לשם?
האור הזה ממש מבלבל אותי.
אתם מבינים? תמיד הייתי הגדולה, החזקה, זו שמחזיקה את כולם – תמיד!
הייתי זו שלא נשברת, זו שמלווה את כולם במשברים. הייתי זו שמחזיקה קריירה וזוגיות למופת. אני זו שנלחמת נגד הרעים.
ואני בטוחה שלא פעם חשבנו שאני סוג של רובוט אנושי או שאולי לא אנושי כל כך.
כמעט אף אחד לא ראה אותי בוכה. ואף פעם אף אחד לא החזיק אותי ואף פעם לא ביקשתי עזרה. גם לא בגיל חמש, גם לא כשהיה מפחיד או כואב.
וככל שגדלתי בניתי את עצמי מכל מיני חלקים של תעשייה מודרנית. רק כדי להתאים לסביבה, להיות רגילה כמו כולם. אולי גם כדי שלא יגלו או שאני בעצמי לא אגלה. סביב הילדה הזו שפחדה ונפגעה בניתי לי חומות חזקות מטיטניום. זו מתכת חזקה, קלה מבריקה והכי חשוב עמידה בפני קורוזיה ככה שהדמעות של הילדה לא יוכלו לפגוע בי.
והחלטתי לתת לה לחיות בחושך המוחלט. בלי אוכל ובלי מים וחיכיתי שהיא תמות. כי לה לא מגיע לחיות ואני לעולם לא אהיה חלשה כמוה ואני לעולם לא אפחד יותר כמוה.
כדי להמשיך לתפקד בניתי לי חיוך. והחיוך היה עולה במיוחד כשהיה לי רע ממש. בלחיצת כפתור פשוטה. זה היתרון בלהפסיק להיות בן אדם.
כדי שאוכל להמשיך לתפקד החלפתי את הדם האנושי והמגעיל, אותו דם שירד כשפגעו בי, בקפה. כי הוא לפחות מחזיק אותי חיה ואם אותו ישפכו ממני אני רק אתעייף ולא אמות ואשאר בחיים כמו אז. אין יותר גרוע מלמות ולהמשיך לחיות.
את הידיים שלי שעשו דברים שאף ילדה לא הייתה צריכה לעשות החלפתי בכלי אפיה ומטבח. לפחות שהידיים שלי יהיו חלק מיצירה של אוכל מנחם. שיעלה חיוך אצל אחרים ולא יהיו עסוקות בנגיעות אסורות. הרגלים שלי שנכנסו לאותו ארון, לחדר שלו או למיטה שלו החלפתי בהמון המון ארגזים של פיצה. כי רק ככה הצלחתי להתקדם ולא להישאר שם. ככה, כשהאוכל מחזיק אותי עומדת.
ויצאתי לעולם.
עטופה בארון שחשבתי שהיה שריון.
וחטפתי עוד מכות מהחיים , כלי האפיה שלי התעקמו קצת והקרטון של הפיצה התחיל להיות בלוי ולא עמד תחת הנטל. הקפה שלי הפסיק להשפיע…
וככל שהרגשתי שהרובוט שאני מתפרק התחלתי לגלות את הילדה שנעלתי שם.
ופתאום ראיתי כמה פעמים שברתי בו חלקים מבלי ששמתי לב, בארון שריון שלי שפתאום לא חשוך ולא עטוף בטיטניום.
ועכשיו זה קורה.
אני מתחילה להביו שהעולם שבניתי לי הוא שקרי.
אני מתחילה להבין שאני שקר.
אני מתחילה להבין שאני לא רובוט ושעכשיו זה הזמן לשלם על כל השנים החזקות שלי.
אני מתחילה להבין שכואב.
ובדיוק אז הכדור שלי מתגלגל אליי שוב. מואר וקופצני..גם הוא קצת חבוט ומתחיל להזדקן לו ביחד איתי אבל הוא לא עוזב.
למה לו להישאר בארון חשוך עם ילדה שהיא אישה ואישה שהיא ילדה?
למה לו להישאר בשקר ובאונס ובפגיעה?
למה לו?
ואני זורקת אותו ומחבקת ושוב זורקת וכועסת ובוכה ומבולבלת..מרימה ומחבקת.
עדיין מתוך הארון.