הפרד ומשול – להשתמש בדיסוציאציה

הפוסט הזה מתאר את החלק השני העיקרי בעבודה הטיפולית שלי, העבודה עם האישיויות הנפרדות של המטופלים.

כמו כל "הפרעה", היא הופכת להיות "הפרעה" כשהיא מפריעה… אם היא לא מפריעה היא לא יכולה להיקרא "הפרעה", ואם היא עוזרת, מקלה, או נותנת כוח איך נקרא לה? ומה אם אנחנו ניתן לה כוח? מה אז? – אז היא יכולה להפוך ליתרון רציני מאוד.  

הפוסט הזה הולך צעד צעד. חלק מהצעדים יהיו מוכרים לכם, וככל שתתקדמו הם יהיו פחות ופחות מוכרים, ויתייחסו למטופלות ומטופלים שעברו דברים מורכבים יותר ויותר, ועל פי רוב עברו מספר רב של מטפלים בחייהם או שלא הלכו לטיפול מעולם ושרדו עם הפגיעה במשך שנים, לבדם.

לא המצאתי שום דבר. חלק מהדברים הבנתי עם הזמן וחלקם קבלו ביטוי כזה או אחר בשיטות שונות, כמו הטיפול הנרטיבי, גישת הדיאלוג הפתוח ועוד. אתייחס לכולן בשלב זה או אחר בפוסט הזה או בפוסטים אחרים.  

הקדמה

לכולנו יש צדדים שונים באישיות, כמו "קולות בראש". כולנו יודעים שאפשר לדמיין סיטואציות מכל מיני זוויות. כל אחד מתמודד עם הקולות האלה בצורה שונה, ולרובנו זה לא מפריע. חלקנו מצליחים לנהל דיאלוגים פנימיים, וחלקנו זקוקים לזמן לבד כדי לנהל את המחשבות ואת הרגשות שלנו.

את חלקנו זה משגע ומחרפן, ואנחנו מתמודדים.

ולחלק מאתנו זה מאוד מאוד מפריע.

אני אתחיל מבפנים, או יותר נכון מההתחלה. כילדים אנו חווים רגשות קיצוניים מאוד. אנחנו מחצינים את הרגשות האלה ומקבלים משוב מהסביבה. בהתחלה אנחנו בוכים וזה מזין אותנו באוכל ובשלבים מאוחרים יותר כל זוג הורים נותן פידבק אחר לבכי. חלקנו לומדים שזה אסור וחלקנו לומדים שיש כל מיני סוגים של בכי, ומעשירים את אוצר המילים הרגשי שלנו. הפידבקים מהסביבה מתקשרים עם האופי האישי שלנו ועם עוצמת הרגשות שאנחנו חווים, והעולם הרגשי שלנו מתעצב. ככל שהשפה הרגשית שלנו עשירה יותר כך העולם הרגשי שלנו עשיר יותר, ויכולת השיח הפנימית שלנו משתכללת.

אלא שחלק מהעיצוב הזה לא תמיד חיובי. לפעמים הפידבק שאנחנו מקבלים מהסביבה הוא חוסר לגיטימציה להחצנת רגשות, ואנחנו לפעמים מסיקים שאין לגיטימציה גם לרגשות הראשונים שיצרו אותם. לכן, פעמים רבות בתהליך טיפולי, אחד התהליכים שאנשים יעברו יהיה לקבל לגיטימציה לרגשות שלהם וכיצד למצוא דרכים מקדמות להביע את הרגשות הפחות נעימים, כמו כעס או אפילו זעם. לפעמים קיבלנו מסרים כפולים או מבלבלים, ובתהליך הטיפולי נלמד לארגן את המסרים ולבחור את הדרך שמתאימה לנו.

כפי שכבר כתבתי בפוסטים קודמים, הרגשות האלה עלולים להפוך להיות קצת יותר מרגשות בלבד, הם עלולים להפוך לקולות דומיננטיים.

בעבודה הטיפולית שלי פגשתי הרבה אנשים שבצורה זו או אחרת משהו העצים מאוד את המחשבות האלה. זאת יכולה להיות חווית חיים חד פעמית טראומטית קשה ומורכבת, או תקופה ארוכה של התעללות רגשית, פיזית, מינית… המשהו הזה העצים את אותם הרגשות כל כך, שהם הפכו להיות קולות נפרדים. כלומר, כל מחשבה וכל רגש הפכו להיות קול נפרד. היו קולות שהועצמו כל כך שהבהילו את המשתמשת שלהם, והיא ניסתה – ולפעמים אף הצליחה – לקבור אותם, ובכך הפכה אותם לשדים. וככל שהיו יותר כאלה, או שהם קיבלו קול יותר חזק, כך הם נקברו יותר עמוק או ב"קבר" מאוד עמיד, ובכך הפכו לשדים יותר ויותר חזקים. חלק מהקולות קיבלו לגיטימציה, והובילו את המשתמשת במהלך חייה. כך אנחנו יכולים לראות, למשל, מצבים שבהם אדם הדחיק לגמרי את התקופה הקשה שעבר עד כדי אבדן זיכרון של תקופת חיים שלמה, או לחלופין לפגוש ילדים שעלולים לגדול עם הפרעה דיס-אסוציאטיבית.

העניין הוא, כפי שציינתי, שבמובן מסוים כל אדם ששרד טראומה או התעללות מקבל ביטוי מועצם של הקולות האלה.

מי שלומד אצלי בקורסים יודע שאני מאמין ב"חוק שימור האנרגיה". זה אמנם חוק פיזיקלי, ועם זאת הוא מאוד מתאים לנפש. כשאני מחליט לקבור שד… האנרגיה של השד צריכה לבוא לידי ביטוי בצורה זו או אחרת… זה יבוא לידי ביטוי איכשהו…

השדים האלה באים לידי ביטוי בצורות שונות ומגוונות, והצורך והניסיונות להשתיק אותם ולקבור אותם גם הם באים לידי ביטוי בצורות שונות ומגוונות, שהיריעה לנצח תהה קצרה מלהכילם.

אני ממליץ לקרוא את ספר הילדים "דרקון אין דבר כזה", שמדגים את הדברים בצורה ציורית מצוינת, ואפשר לראות בו את ההשלכות מכל מיני זוויות.

האדם הנורמלי (או יותר נכון השואף לחוש נורמלי) מתקשה להודות שיש לו קולות בראש, אז אנחנו קוראים להם צדדים – מצד אחד או מצד שני… לאדם השואף להיות נורמלי חשוב להסתיר את השדים שלו מפני הסובבים אותו, מחשש לפגוע או להיפגע. והאדם ששרד פגיעה עושה את אותו הדבר, רק בעוצמה הרבה, הרבה יותר גבוהה.

ואז מגיעים לטיפול בחורה או בחור, או בחורה ובחור, עם כל החלקים והקולות והשדים והסודות. ולכל אחד מהשברים שלה יש סיפור לספר. כל אחד מהם מספר את הסיפור בצורה שונה, מכיוון שונה ובעוצמה שונה. יכול להיות שהם מאתמול או מלפני שנים, ויכול להיות שמידי פעם נשברו בהם עוד כמה חלקים.

כפי שכתבתי זה חלק נוסף, השני בחשיבותו בעבודה הטיפולית. אז למה אני מתכוון?

לתת כוח להפרעה – השימוש במרחב הטיפולי

כפי שכתבתי יש כמה חלקים, בלתי נפרדים מהתהליך הטיפולי, כזה או אחר. אחד מהם הוא מתן לגיטימציה לרגשות והשני הוא יצירת הקשר.

תהליך יצירת הקשר הטיפולי הוא תהליך אין סופי. המטופלת צומחת, גדלה, ומשתנה מפגישה לפגישה. לעולם נכיר את הפרטים שתביא עמה לפגישה בלבד. ואם הרחם הטיפולי שלנו גמיש נפגוש גם כמה קולות שהיא מתקשה להביא לפגישה, ושאזור הנוחות שלהם נמצא בהתכתבות, מאחורי המקלדת. התפקוד שלה בתוך הפגישה ומחוץ לפגישה יכול להיות שונה לחלוטין. ובכל פגישה נלמד להכיר רבדים חדשים במטופלים שלנו ככול שיתקדם הטיפול. אני מציע התבוננות שונה על שני התהליכים האלה מתוך נקודות ההנחה שצוינו לעיל.

אם נתבונן על הדברים מהפרספקטיבה הבאה נוכל, בשלב מאוחר יותר, להעמיק אותה ואת ההתבוננות שלנו: כאשר מטופלת מכירה לנו את עצמה היא מכירה לנו דמות מסוימת. בכל פגישה יכולה להיות דמות אחרת, זווית מעט שונה, נקודת מבט שונה, רגש שונה או קול שונה. יכול להיות שבפגישה אחת נפגוש כמה וכמה דמויות או קולות, ויכול להיות שלא. יכול להיות שנפגוש תמיד דמות אחת, ואולי דרך ההתכתבות נפגוש דמות אחרת.

הרעיון בבסיסו הוא פשוט לתת שם ומקום לכל דמות. כאשר כל שינוי צבע או אפילו גוון יכול לקבל "דמות" חדשה. אנחנו יכולים להתבונן על הדמויות האלה, על המחזיקה, על הכועסת על המצחיקה, על השופטת, הארסית, הנפגעת, העצובה המשוגעת או כל אחת אחרת שלא חשבתי עליה פה. אנחנו יכולים, כמו בכל מקום, גם לבודד קולות שלא שייכים למטופלת שלנו, "הקול של אמא שלי", "הקול של הפוגע". חלק מהקולות יהיו ויתנו תחושה של תרומה לתהליך, וחלק מהקולות לא, ויש חשיבות לכולם ולכולם יש מקום, ולא רק שהם צריכים להישמע, חשוב שנבין את התרומה של כל אחד ואחד לתהליך. גם את אלה שכביכול פוגעים בו, מתנגדים אליו ומאטים אותו, וגם את אלה התומכים בו. לכולם יש מקום. מכל דמות חשוב לקבל השראה, ולהבין כיצד היא יכולה לתרום או כיצד היא מרגישה תורמת וחשובה.  לצורך העניין יכול להיות שדמות שנדבר אתה יכולה להיות "החומה", או "המסכה"…

ההתבוננות הזו חשובה במיוחד, מכיוון שלפעמים יש המון קולות. כל כך הרבה שהם נשמעים כמו רעש סטטי בנפשה של המטופלת. לפעמים העוצמה שלהם, או של חלק מהם, כל כך חזקה שקשה מאוד להבחין בהם עצמם או באחרים. לפעמים חלק מהדמויות תהיינה לא לגיטימיות מבחינת החינוך שלנו או הגישה שלנו. ואולי אפילו לנו אין גישה לדמויות האלה בעצמנו. דווקא כאן מתגלה כוחה העצום של הגישה, מכיוון שהיא מאפשרת קבלה ופתיחות של קולות, פורקן של אנרגיה ואפילו שיח בין הדמויות השונות, דיונים ודיאלוגים. ומתוך כך, למידה של ניהול רגשי בסביבה בה עוצמת הרגשות גבוהה מאוד.

כחלק מהתהליך, גם אנחנו כמטפלים יכולים להשמיע את הקולות שלנו בצורה דומה, ולאפשר גם דוגמה אישית וגם דיאלוג בין חלק מסוים בנו וחלק מסוים אצל המטופלים שלנו. למשל, לבודד את הקול הדואג מהקול הסומך, ולתת לכל אחד מהם מקום. הקול הילדי, או הקול המבוגר וכו'.

תרגיל מעניין שיש לו אפקט עצום הוא דיאלוג מודע ומדובר בין דמות אחת של המטופלת שלי לבין דמות אחת שלי. היא מצידה יכולה לזמן כל קול שהיא רוצה. ואם יש לי קולות אחרים שעולים לי בראש הם מבקשים רשות להתפרץ לשיחה. למשל, אם מטופלת שלי תבקש מהקול ההורי להיות בשיחה ותספר לו שמישהו פגע בה, ותשאל אם הוא כועס עליה, הוא יוכל לענות שהוא כועס על מי שפגע בה למשל. עוד הרחבה בהמשך.

קרה לי לא מזמן שאחת המטופלות שלי בקשה באופן מודע את הקול הילדי שבי. כשסיפרה לי על זוועה שחוותה בילדותה. ככול ששמעתי אותה מספרת ומתחברת לילדה הזו התחוור לי שהיא אינה זקוקה לקול הילדי, אלא דווקא לקול ההורי המכיל, המקבל והמארגן, שיאפשר לה להבין בשלב זה מולי שהאשמה אינה עליה בעיני. בסוף התרגיל חזרתי על הדברים, והסברתי לה שבעצם הייתה זקוקה לקול ההורי. מספר מפגשים אחדים אחר כך התחברנו לילדה הזו שוב, לאחר חשיפה הרבה יותר עמוקה. כאשר גם שם הדיאלוג מראש הוגדר כפגישה עם "המבוגר האחראי" כדי לעשות סדר. מכיוון שה"ילדה שבה" הייתה מאוד מבולבלת. אותו "מבוגר אחראי" המנחה, המארגן, הוא זה שיספק את ההסבר הבוגר, ויסביר על מי האחריות במקרה זה, ויעשה סדר בבלבול העצום שאותה ילדה הרגישה.

התרגיל הזה מרגש מאוד, ולא משנה את מי אתה פוגש במהלכו. אי אפשר לכפות או לבקש מאדם להתמסר בצורה כזו. זה חלק בלתי נפרד מהתהליך. לא מדובר על תהליך היפנוטי, אם כי כאשר היא בחרה להתחבר לילדה שבה התחושה הייתה חזקה מאוד. הגישה אליה והשיח אתה היה כאל ילדה, וכך היו גם ההסברים – הסברים הניתנים לילדה, מכיוון שהילדה שבה הופרדה בצורה מאוד אגרסיבית מהחלקים האחרים שבה.. ולכן, למרות שהשיח אינו היפנוטי, יש בו את הכוח לשמר את החוויה כאילו התקיימה בילדות. כל זאת תוך מודעות של המטופלת לסיטואציה, ולהנחיה שלה אם היא זקוקה להפסקה או לשינוי כל שהוא.

בוודאי שמתם לב לעובדה שאני, כמטפל, לבשתי דמות  של "מנחה" או מכוון, ואני לא רק שואל, משקף, אמפתי או מרוחק. וזה חלק מאוד חשוב והופך להיות יותר ויותר חשוב ככל שהפגיעה הייתה בגיל צעיר יותר, קרובה יותר הביתה וארכה יותר זמן. ואולי אף יותר מזה כמובן, אם היו מעורבים בה אנשים נוספים.

במצב כזה, המטופלים שלנו לפעמים זקוקים לדמות נוספת כדי לקבל את הלגיטימציה ל"נכון / לא נכון". שכן חלק ארי מההבנה שלנו על העולם כילדים נבנית על ידי המבוגרים. בית נקי, היגיינה, כיבוד הגוף, כבוד עצמי, מבנה משפחתי… וככול שמקור הפגיעה בגיל צעיר יותר, והיא קרובה יותר הביתה, כך גם ההבניה של המודל בנפשה של המטופלת שלנו. אם ספגה אלימות מכיוון שלדעת הוריה הייתה "ילדה רעה" או נאמר לה שהיא "אוהבת את זה" על משהו שכלל לא אהבה, ולא היה מבוגר אחראי שיכוון אותה, ויגיד לה שהיא לא ילדה רעה, או שאי אפשר להגיד לילד מה שהוא אוהב. כאן הנוכחות של "מבוגר אחראי", שמקבל רשות לדבר עם הילדה שבה, מעבר לאחריות העצומה, מהווה נקודת מפנה מאוד חשובה, מכיוון שעד היום הקולות המבלבלים, שמוטמעים בילדות והושפעו מקולות חיצוניים "בוגרים" ש"יודעים יותר" ממנה כילדה, עמדו רק מול אותה ילדה, שהייתה מופרדת מהקולות האחרים, שהגיעו רק בגילאים מבוגרים יותר ולכן קיבלו פחות תוקף. היום, הילדה הקטנה, עם הקולות המבולבלים שבתוכה, עומדת כשבראשה גם קולות מיטיבים, ממקור אחראי ומוסמך (על ידה), קולות שנותנים תוקף לרגשות שחוותה, מתקנים את החוויה, מאשרים ונותנים לגיטימציה ותוקף לרגשותיה, ומקטינים את הבלבול. מבוגר סמכותי ואחראי לא יחליט בשבילה מה היא אוהבת ומה היא לא אוהבת, וה"הפרעה" מקבלת כוח אצל המטופלת.

בדיאלוג פתוח המונח הוא ריבוי קולות 🙂