קחו דג, יש לו זימים וסנפירים והוא רק בקע מהביצה. עכשיו הוא פוגש מישהו שמסביר לו שהוא לא דג, שאין לו זימים או סנפירים ושהוא בעצם טובע ונחנק. המישהו הזה מאוד משמעותי עבורו ונשמע מאוד משכנע. אז יש לנו דג, שלא יודע שהוא דג, שטובע במים שהוא יכול לשחות בהם, ולמרות שהוא שוחה הוא בטוח שהוא בסכנה ושהוא נחנק ושאין לו אוויר…
זה לא חלק מסרט אימה מצויר חדש שאני כותב. זה יכול להתחיל ממורה שאומרת לילד שאין לו מה לבוא לבית הספר כי הוא לא מסוגל, מהורה שאומר לילדים שלו שהם לא יצליחו כי זה קשה מדי, או ממישהו שפוגע בילד וגורם לו להאמין שהוא (הילד) אשם ושאין לו למי לפנות.
כמעט כולנו מחליטים על דברים כבר בגיל קטן. אני אוהב ביצים או לא אוהב ביצים. אוהב את הים או לא אוהב את הים. הרבה מההחלטות שלנו נשארות מקובעות לאורך שנים, וחלקן משתנות ומתעצבות ביחס לחוויות האישיות שלנו. במיוחד אלה שקיבלנו אחרי חוויה משמעותית או טראומטית. לפעמים אנחנו מקבלים החלטה או שההחלטה בעצם/למעשה נכפית עלינו. ניקח לדוגמה אנשים שבילדותם כמעט טבעו או טבעו וניצלו, נפלו נפילה מפחידה למים או הרגישו חסרי אונים. כל אחת ואחד יתמודדו עם החוויה בצורה שונה, בעצמה שונה ואחרת.
אם נתבונן על הקצוות יש את מי שימנעו מלהגיע לים, ואם יגיעו יהיו בחרדה, ומהצד השני יש את מי שילמדו לצלול ולהשיט סירות ואולי אפילו אניות.
ואני לא חושב שכל רב חובל עבר טביעה בילדותו 🙂
להמשיך עם המטפורה שלנו, איך מתמודד אדם עם טראומה? מה מכוון אותו לקבל החלטות לאורך חייו. ואני מדבר על ההחלטות המודעות וההחלטות הלא מודעות. האם לגובה הגל שהפך אותו או הטביע אותו יש משמעות? האם לעומק המים? ואם הטראומה הייתה בילדות, האם בבגרות ההתמודדות שונה? האם הגל הזה יפיל אותי גם כבוגר?והאם המים האלה עמוקים דיים כדי לאיים עלי גם היום? אולי זו הרוח שמשפיעה על דרך ההתמודדות שלי לאורך החיים?
לכולנו ברור שההתמודדות היא אישית. ולמרות שעניין מובן מאליו חשוב לי לפרט אותו מעט לעומק.
ראשית, מכיון שמדובר על התמודדות בגיל צעיר ומול גורמים חיצוניים, חשוב להתייחס לגורם החיצוני מספר אחת שמשפיע עלינו, והוא הסביבה שלנו. סביבה תומכת ומטיבה מאפשרת לילד לדבר, להשמיע את הקול שלו ולקבל תמיכה ותחושת מוגנות, וככול שהסביבה יותר מאפשרת ויותר מיטיבה יש יותר מקום להתמודד עם הקושי ולבנות חוסן נפשי מולו. לעומתה סביבה שיפוטית, תגובתית ופוגענית עלולה להפחית את האפשרות לשוחח על העניין, לפרום אותו ולפתור אותו. ואולי אפילו יותר מכך, תגביר את הלחץ והפחד מפני התגובה של הסביבה התומכת. אם אני, למשל, שומע את אבא שלי צוחק או מקלל מישהו שלא יודע לשחות שנפל למים ולא ידע לשחות, ואני נופל למים בעצמי, תחושת ההשפלה יכולה להיות מאוד גדולה גם אם אבי לא ידע שנפלתי למים…
הגורם השני, בחלקו חיצוני ובחלקו פנימי, הוא הגיל. ככל שהגיל צעיר יותר ככה המשאבים הרגשיים מצומצמים, והכלים להתמודדות מצומצמים אף הם. היכולת שלי להתמודד מול הקושי קטנה מכיוון שיחסי הגודל ביני לבין הגלים או עומק המים הרבה יותר גדולים. קל לי לטבוע או להתהפך. וגם להיפגע ולהיבהל הרבה יותר. אלה עלולים להשאיר צלקת פיזית גדולה יותר ולפיכך גם צלקת רגשית עמוקה יותר.
אם שני הראשונים עוזרים לי לבסס ולבנות את היכולת האישית שלי, הפרט השלישי, החצי חיצוני והחצי פנימי, הוא האופי שלי. קיימת אבחנה ב DSM שנקראת הפרעת התנגדות. ההפרעה הזו מאופיינת בהתנהגות מתנגדת "דווקאית" או במילים אחרות אדם שאינו מוכן לקבל את מה שעובר אליו כמובן מאליו… והאמת שיש מצב שההפרעה הזו הצילה כמה מהאנשים שעבדתי אתם.
יש, כמובן, גורמים נוספים לעניין, אני מעוניין להתמקד עכשיו דווקא באלה.
ילד צעיר המקבל מסר מסוים – שאינו שווה, שאינו שייך, שאין לו למי לפנות לקבל עזרה, שאין לו כוח להתמודד מול בעיה כזו או אחרת, חמורה עד כמה שתהיה, שלושת המרכיבים הללו משפיעים עליו ועל דרך ההתמודדות שלו כאשר הוא פוגש את הבעיה.
ילד קטן, מתנגד או לא מתנגד שיש לו אדם מיטיב אחד בחיים שהוא יכול לפנות אליו, החל מהגננת או הסבתא, שאותו אדם קשוב אליו ומגן במידה הנכונה, יכול להינצל ולקבל מענה למצוקות שלו. בפרט אם יש לו עם מי לדבר, מישהו שילווה אותו החוצה מהצרה שבה הוא נמצא. ואילו הילד, שאין לו את אותה דמות מיטיבה, ושהוא אינו מתנגד, יישאר בודד במערכה. והבדידות לכשעצמה היא גורם פוגע בפני עצמו.
לכן חשוב מאוד שלילד שלנו תהינה כמה שיותר דמויות מיטיבות בחיים. אנשים שידעו להקשיב לו ולקבל את מה שיש לו להגיד ללא שיפוטיות, גם אם הדברים שיש לו להגיד אינם נעימים. וכאשר אני אומר כמה שיותר דמויות קחו בחשבון שלהרבה מהילדים יש אחת… ולא תמיד מי שאנחנו חושבים שהיא דמות מיטיבה אכן עומדת ברף…. (או עלולה להיות דמות פוגעת… – שכן ברב הפעמים הדמות הפוגעת היא דמות מפתח, שחושבים שהיא דמות מיטיבה בחיי הילד…)
ילד מתנגד, צעיר ככל שיהיה, שהסביבה שלו אינה מטיבה או בעלת מסוגלות נמוכה יחפש את העזרה בכל מאודו עד שימצא אותה, ולא יפסיק להתנגד. חשוב מאוד – ההתנגדות לא חייבת להיות חיצונית – מרדנות לפגיעה עצמה. הכוונה למנוע פנימי, המניע את הילד/האדם להתנגד למה שעובר עליו. להמשיך להגיד לעצמו שהוא צריך למצוא מקום (רגשי) הולם.
המלחמה הפנימית היא מלחמה עקובה מדם, והיא קשה מכל מלחמה אחרת. הקולות השונים הצפים ומציפים הופכים, פעמים רבות, להיות לא רצויים (כולם, גם הטובים וגם הרעים).
שלושת המרכיבים הללו קריטיים בכל שלב התפתחותי, ואינם תלויי גיל. גם בגיל 50 הדג עדיין מרגיש שהוא טובע במים שהוא יודע לשחות בהם כשהוא צריך להתמודד עם פגיעה שבלבלה במשך שנים. חשוב שנהיה לו האדם המשמעותי שיהיה אתו ללא קשר לתכנים שיביא עמו, וחשוב שיהיה לו את המנוע הפנימי שמחפש. ולפיכך חלק מהתהליך שלנו כדמות מיטיבה צריכה להיות כזו המקשיבה לבלבול ולקושי, והמקבלת אותו כפי שהוא, ואת המצב הנוכחי כפי שהוא. להיות אתו בטביעה למרות שאנחנו רואים שהוא שוחה. אני חושב שפה אפילו רצוי לציין את הצורך של המטופל/ת שלנו בניסיונות התמודדות שונים. לפעמים לנוח, לפעמים כדי לברוח, ולפעמים כדי לנסות לצאת לחוף לנשום אוויר ולגלות שהוא אמור לחיות שם, ואז לחזור למים. חשוב שהמטופלים שלנו ידעו שאנחנו שם. שהמקום שלהם שמור להם. שלא מיד אחרי שהם מודיעים לנו על הפסקה אנחנו קובעים עם מטופל אחר…
בשלבים אלה של העבודה עם המטופלות שלי אני מקצה משאבים נוספים לרגישות המיועדת להבחין עם איזה קול (שד/דמות) אני מדבר, האם אני מדבר עם השד שעסוק להגיד לדג שהוא אינו מסוגל? או לקול שמנסה להלחם ולומר שהמים הם המקום הטבעי. זאת הקשבה מאוד מורכבת. לשנות סגנון חיים בגיל 30-40, להסכים לקבל את העובדה שאת לא טובעת כשכל החיים את מרגישה שהים בוגד בך זו משימה קשה מאין כמוה, כאשר המשאבים שעומדים לרשותה של המטופלת שלנו לעתים מסתכמים בהפרעת התנגדות שיכולה להיות מופנית גם לכיוון התהליך…